שלא ייגמר לעולם
"ככל שמקשיבים יותר, כך מתברר שאחיזתו בפסגות של זמר עברי היתה איתנה וייחודית, ובעיקר – שופעת אהבה". אריאנה מלמד על האסופה החדשה והמקיפה לזכרו של אריק לביא
אבי העריץ אותו, ובנעורי זו היתה סיבה ראויה ומספקת להימנע מהקשבה. בשנות השבעים, חלק נכבד ממרד הנעורים הוקדש ללעג למוסיקה של הדור הקודם. מרדתי, כמו כולם. "שיר הוא לא רק מלים" ו"דיוקן", שני אלבומי מופת של אריק לביא, התנגנו בבית ברגעים של קורת רוח, ואבי היה מצטרף ושר ומאלתר קול שני, ואני התביישתי בו, כיאה למתבגרת. לא ידעתי אז ששירתו של אריק לביא עוברת גבוה-גבוה מעל לאוזניהם של אנשים צעירים, שנחוצה בשלות ובגרות והתחככות בחיים כדי להבין איזה מבצע ענק היה, איזה טרובדור עניו, איזה פרשן קשוב של מלים ולחנים כאחד.
כי צריך להקשיב לו בקפידה כדי להבין כמה נדירות היו עוצמותיו, כמה יפה היה בעדינותו, מרשים זעמו המאופק וברכותו שלפעמים לא יודעת גבולות. "נועה", כמובן, מצד הרכות, "אנאקש" מצד החרון והתסכול, ו"שיר הוא לא רק מלים" שבפיו של אריק לביא מאבד את הנאיביות של המלים והופך לזעקת מחאה אדירה, סוחפת, לגמרי על-זמנית.
בהאזנה רצופה ומענגת מאד ל"דיוקן", עכשיו כאסופה של ארבעה דיסקים לזכרו, ברור ששנות הלעג חלפו. צר לי שעד עכשיו לא הקשבתי כמו שצריך, ויכולתי רק לזמזם את מה שהוא חלק ממחזור-השירים של ישראליות הולכת ונעלמת.
אריק לביא (צילום: לע"מ)
היה לו קול חזק בעל אלף גוונים. מהם גוונים? האם אנחנו יכולים עוד להבחין בהם בעידן של זמרי-פלסטיק שצועקים רגשות ממוסחרים ומתהדרים במגוון של שלוש הבעות מזוייפות – ייסורים, עליצות ואורגזמה - וזה בערך כל מה שיש ב"אמנים מבצעים" ובצידם מצויים יותר מדי יוצרים של תפלות טהורה, וטרובדורים כבר אין? גוונים הם יצירה שמקורה בחוכמת ההקשבה של המבצע, ביכולת שלו לנכס לעצמו טקסט מתוך הבנה, מתוך הזדהות. תקשיבו לאריק לביא ב"היה או לא היה", למילותיו של אלכסנדר פן ולמוסיקה של מרדכי זעירא, ותשמעו את כל הנימות האפשריות, מהזדהות מוחלטת ועד לאירוניה מרוחקת, מצער נוסטלגי ועד להכרה מפוכחת שזו דרכו של עולם, היא אותו אהבה, הוא – את בית המרזח.
ועם כל אלה, היה בשירה שלו גם תום כמעט ילדותי. ב"אני מאמין", ב"שלכת", ב"אל תשאלי אותי מה יהיה מחר" שכתב את מילותיו, הקול הוא קולו של מי שמאמין באמת, מי שמסוגל להעביר במלואה את חווית התום שלו למאזיניו ולקבע בזיכרון שלהם שהנה, את השיר הזה צריך לשיר כך ולא אחרת.
יש בארבעת הדיסקים האלה הרבה יותר מזכרון אישי של מבצע. יש בהם היסטוריה –לא רק בדיסק המשחזר את אלבום שירי תש"ח של אריק לביא. לא רק "שיר הרעות" ו"הפלמחניק מחפש את המחר", והיי הג'יפ והפרוטה והירח והסלע האדום, המאוחר יותר. בהקשבה הראויה הם משילים מעליהם את אופיים הקלישאי, אפילו את אבק הנוסטלגיה שדבק בהם, ופתאום המאזין שומע חיוניות חדשה, כזאת שצובעת מחדש את זכרונות השחור-לבן של הימים ההם.
ושיר הקטר, ויש לי כינרת, ושלכת (עמוק עמוק העצב בעיניים), ו"שכב בני, שכב במנוחה" היפהפה, ולילה בגלבוע (לא אורחת גמלים ירדה לכרוע): ככל שמקשיבים יותר, כך מתברר שאחיזתו של אריק לביא בפסגות של זמר עברי היתה איתנה וייחודית, ובעיקר – שופעת אהבה. למלים, למוסיקה, אפילו לפאוזות הדרמטיות המדוייקות שהעצימו את האפקט הרגשי ברגעים מחושבים של שתיקה. איזה יופי: אם כבר סיימתם את מרד הנעורים, אל תתנו ליופי הזה ללכת לאיבוד.
אריק לביא, "דיוקן", NMC
מומלצים
