חכי חכי

כביש הצפון, כמה ימים אחרי הפסקת האש. אחרי שהחלטתי לרדת מהאונייה שלי ולהגיע ללב האקשן, אחרי שאיחרתי לבוא והכל נגמר, הבטחתי לעצמי אשפוז בצימר שליו כמעשה פטריוטי ראוי.דרכי אצבע הגליל מתפתלות בין שדות מעולפים של סוף קיץ לבין אדמות חרוכות של סוף מלחמה, ופתאום נדמה לי שאני רואה יסעור מתרומם מעל עץ זית. אבל מה לעוף אוקייני במקום שאין בו ים? אני לוקחת רוורס מהיר, בולמת, והתעתוע האופטי מתגלה במלוא הדרו: שלוש נשים צעירות חוסות בצילו של עץ באמצע השום-מקום, כורעות ליד סאג' ואופות פיתות דרוזיות דקיקות. לפני שמשטחים את דפי הבצק על קערת המתכת ההפוכה, הקמורה, מרקידים אותם באוויר כדי שיתרחבו קצת. לרגע אחד נולדה מן המראה הזה ציפור גדולה.

אז אם כבר עצרתי לראות, ואם כבר חייכו אלי מן הצל, אני יורדת להתבונן קצת. הצעירות לבושות בחצאיות תכולות כהות עד הקרסול ובחולצות כפתורים רכוסות היטב וארוכות שרוולים, ועל הצוואר כרוכים להן צעיפים דקיקים לבנים. אני מבינה מיד שלתלבושת האחידה יש גם פירוש אחיד: דרוזיות, דתיות, אבל לא עד כדי כך קיצוניות שיסתירו את פיהן ואפן בהחתלה מחוכמת.

שלושתן בורכו בחיוכים ענקיים ובנכונות לפטפט, וחצי שעה אחרי אני כבר יודעת שנסרין, ניירוז ונג'ואה הן אחיות. וחלילה שלא אטעה לחשוב שהן כאן לבדן, כי אבא שלהן תכף מגיע. ולא, הן בכלל לא מוכרות פיתות, מה פתאום. הן יושבות פה כי הפלוגה של הארוס של נסרין, שעומדת להתחתן בעזרת השם בעוד חודשיים, צפויה להגיע ממש לכאן לכמה שעות של התרעננות וטעמים של בית. לכבוד זה ניעורו השלוש עם שחר והכינו מקלובה, התפיחו בצק, ארזו כדורי לבנה בשמן זית והזדרזו להגיע לנקודת המפגש כדי להתחיל עם הפיתות. אביהן, שהסיע אותן, קצת חשש להשאיר אותן לבד ככה, אבל הן שכנעו אותו שהכל יהיה בסדר. עד שהפלוגה תגיע הוא כבר יספיק לחזור עם הסירים המהבילים.

אחרי כל זה הן כמובן רצו לדעת מי אני, ומה אני, ומאיפה. מהים, אמרתי. מאונייה. העיניים שלהן התרחבו באי אמון מוחלט. טבחית, אמרתי. בדממה שהשתררה הן אמדו אותי באותו מבט ששולחות נשים בנשים אחרות. מבט שמנסה לברר אם את סוג של שרמוטה או סתם תופעת טבע לא מוכרת. כשהודיתי גם שאני "עוד לא מחותנת", נרשם זעזוע עמוק שפרץ החוצה בצחקוקים. הצטרפתי למקהלת הצחוק, וקיבלתי הזמנה לקפה מר ורותח, שהייתי מוכנה לשתות עוד ועוד, רק כדי לשמוע את הסיפור של נסרין והארוס שלה והחתונה שעוד תתרחש.

שומרים נגיעה

הנה וידוי קטן: אני פריקית של חתונות. של אחרים, כמובן. ושל האירועים הקוסמיים, והפגישות הגורליות, והמיתולוגיות הפרטיות שמלווים את האירוע. וכך מתחת לעץ זית זקן אחד, אספתי בשקיקה את הסיפור של נסרין וסלים.

מתי בדיוק הכירו אי אפשר לדעת. בעצם הכירו זה את זה כל החיים. בעצם גדלו בחצר אחת משותפת לכמה בתים. הוא בן 22, היא בת 21. האם שיחקו ביחד בילדות והתאהבו? אני שואלת. הבנות מתבוננות בי כאילו נפלתי מהירח. מה התאהבו, מי התאהבו - היו ילדים. "בטח הוא הרביץ לי איזה פעם-פעמיים", נסרין צוחקת. אחר כך, כשהיתה בת תשע בערך, אמא שלה הסבירה לה שכבר לא משחקים עם בנים, זה לא צנוע.

היית מסתכלת עליו לפעמים? אני בודקת איתה, והיא עונה בתמיהה, "בשביל מה? מה יש לי להסתכל על בנים?". בגיל ההתבגרות כבר ידעה שמתישהו, בשנים הקרובות, ידברו גם על נישואיה שלה. זה לא הפריע לה להצטיין במגמת מחשבים בתיכון או להפוך למומחית ל-NBA, ולהמשיך להתעלם מבנים באותה משיכת כתפיים שאני לא מצליחה לפענח.

ומה עם החלומות? ובכן, אותם, היא מספרת, כבר הגשימה - גם תעודה של הנדסאית מחשבים וגם רישיון נהיגה יש לה. אחרי החתונה אפילו מובטחת לה עבודה בחברת הייטק קטנה בכפר. אני מגששת אחר המילים הנכונות, ושואלת בעדינות אם לא היתה רוצה לפעמים לצאת מן הכפר, לחיות חיים אחרים. שוב היא תולה בי עיניים ירוקות ענקיות מלאות אי-אמון. בשביל מה, היא תוהה. כשהיתה בת 17 הדוד של סלים התייצב אצל אבא שלה לשיחה של גברים. אחרי התקרובת והנימוסים הגיעה השעה להצהרה - "האחיין שלי והבת שלך, מה דעתך?". אבל דעתו של האב אינה היחידה שקובעת, וצריך לשאול את נסרין.

אני מנסה להבין מה מרגישה בת 17 כשמנחיתים עליה שאלה כזאת, אבל שום דבר בעולמי לא מכין אותי לתשובה שלה: "הרגשתי שהגיע הזמן". ואחרי יומיים, כשאמרה "כן", הוסיפה שקודם היא רוצה ללמוד, והדוד של סלים הבטיח לחכות. במילא הוא מתגייס עכשיו, וכשישתחרר יתחיל לבנות בית, וכשהבית יהיה מוכן באמת יגיע הזמן. שלוש שנים חלפו, ומדי פעם התראו. כשחזר הביתה לחופשות היה מגיע לקפה בביתה, יושב עם הגברים ומחליף איתה כמה מילות נימוסים וחיוך.

לצאת? בטח שיצאו. לפיקניקים של המשפחה, לעלייה השנתית לקבר יתרו, נבי שועייב המקודש. סרט? מה פתאום. בחורה ממשפחה טובה לא נשארת בחושך לבד עם הארוס שלה, לא נוסעת איתו לבד במכונית, ובכלל, לא נשארת איתו לבד. נשיקה? שלוש האחיות חושבות שמדובר בבדיחה. "אחרי החתונה יהיה מספיק זמן לזה", נסרין פוסקת ומסמיקה. אז לפחות שיחות נפש, אני מקשה, אבל נסרין מסבירה בלי הצטדקות מיותרת: "מה אני צריכה לדבר איתו על הרגשות שלי, הוא לא חברה שלי. הוא יהיה הבעל שלי. אני לא מחפשת שהוא יעשה לי בידור, אני רוצה משפחה".

יבשה של געגוע

הידיים שלה עמלניות ומדויקות בהרקדת הבצק, האוויר מלא בריח נפלא של לחם טרי ומדורה, ועוד מעט יגיע האב עם המקלובה. רק סלים עדיין לא כאן, אבל נסרין לא מודאגת. באותו ביטחון שאני מקנאה בו פתאום היא יודעת שהוא יבוא, והיא לא תמרוט את עצביה או גבותיה מול מראת כיס קטנה עד שיגיע. מקסימום תתפנה לקלוע שוב את הצמה שלה ולהיטיב קצת את כיסוי הראש.

נג'ואה, בסך הכל בת 16, מפענחת את המבט המהורהר שאני תולה בנסרין כסוג של עצב, ויש לה גם תובנה. "נכון גם את היית רוצה ככה? תסתכלי עלייך, בת 27, לא מחותנת, גרה בים. איזה חיים זה?", היא שואלת רטורית. לרגע אני מתפתה לפנטזיה על גבר שלא יהיה החברה שלי אבל כן יבנה לי בית. לגבר שלא ייגע בי עד תום כל הטקסים המוכתבים, שלא אכיר את ריח גופו עד שהסביבה תאשר שמותר לנו. אני מנסה לדמיין את זה, ולא מצליחה.

מתחת לזית הזקן והמאובק, בשיחה שקלחה בטבעיות גמורה, אספנו זו את האגדה של זו והוספנו אותן למאגר הסיפורים שלנו. נסרין תוכל לספר בכפר שפגשה אישה מוזרה שגרה באונייה עם 30 גברים ומבשלת להם; אני אוכל לספר על צביטה גדולה של געגוע לבלתי אפשרי, ועל צביטה נוספת, מהירה ואכזרית, של התפכחות.

טרטורו של טנדר נושן קוטע את השלווה המהורהרת. אבא הגיע סוף סוף, והבנות ממהרות לפרוק סירים ענקיים מרצפת הקבינה. הכל כבר מוכן, הריח משכר, ואני מבינה שבדיוק עכשיו הגיע הזמן להגיד שלום, להחליף מספרי טלפון שלעולם לא נעשה בהם שימוש ולהיפרד בנימוס.

"את לא יכולה ללכת ככה", הן מוחות, ומאי בזה נשלף מכל ריק שטוף היטב של גלידה שטראוס ורדרדה, ותרווד גדול חודר לסיר מהביל. המכל מתמלא בנחמה ניחוחית והמכסה מהודק ומוגש לי, ואני מרגישה שזכיתי במתנה גדולה, בהפתעה שתיסע איתי מכאן אל הצימר השליו שלי. כשירד הלילה ויביא איתו שקט ועוד זמן למחשבות בטלות, אחמם לי מקלובה במיקרו, אקרע פיתה לפיסות קטנות ואעטוף בהן אורז ובשר וצנוברים וחצילים וכרובית. ומוקפת בניחוחות ובטעמים אזפזפ עד שאמצא על המסך עוד מעשייה רומנטית של זרים גמורים, ואחריה - צביטה של התפכחות.

ברור שלקחתי מתכון. הוא נמסר לי בנדיבות גדולה, ובהוראות כלליות למדי של מי שכל חייהן מבשלות ככה ולא מנוסות בהסברים לזרות ולטירוניות. אין צורך להיבהל - מקלובה איננה מדע מדויק. הרעיון הוא ליצור תבשיל שכבות של בשר, ירקות ואורז בסיר אחד, ולהפוך אותו בעת ההגשה על טס גדול. שלושה ניסיונות שהסתיימו בגבעות אורז על הרצפה הבהירו לי שלא מוכרחים לדבוק בכל פרט של המסורת. גם לא הפוך זה טעים באורח ממכר. בניסיון הרביעי התפרעתי, עידכנתי, החלפתי תיבול - ולפניכן שתי הגירסאות, זאת שדורות של נשים חוללו כמוה במטבח, וזאת של האישה שגרה בים.

המטבחון | מתכונים שאפילו את תצליחי להכין

חומרים - מקלובה מסורתית:

2 ק"ג צוואר כבש, עם העצמות חתוכים לפיסות של 5 ס"מ

1/4 כוס שמן זית

1/2 חצי כוס שמן לטיגון

4 חצילים קטנים ויפים

1 כרובית מפולחת

2 בצלים גדולים

2 כוסות אורז עגול

1 כפית קינמון

1 כפית פלפל אנגלי טחון

מלח ופלפל שחור גרוס טרי

חומרים - מקלובה מעודכנת:

6 ירכי עוף, כל אחת חתוכה לשלושה חלקים

1/4 כוס שמן זית

1 כרובית מפולחת

3 בטטות חתוכות לריבועים

1 כוס פרחי ברוקולי

2 פלפלים אדומים חתוכים לרבעים

2 בצלים גדולים

2 כוסות אורז פרסי

1/2 כפית חוטי זעפרן

1/2 כוס צנוברים

מלח ופלפל שחור גרוס טרי

אופן ההכנה - מקלובה מסורתית:

חתכי את החצילים לקוביות, המליחי אותם ותני להם להזיע שעה בערך. נגבי אותם, טגני בשמן בישול עד שישחימו, והניחי אותם על נייר סופג בזמן שאת מטגנת את הכרובית ואחריה את הבצל. חממי שמן זית בסיר רחב ושטוח, המליחי ופלפלי את נתחי הכבש וטגני עד שהם נאטמים ונהיים ורדרדים.

מקלובה מעודכנת:

משחימים את העוף בשמן זית, ומוציאים לקערה. מטגנים את הירקות יחד בערבוב עד שהם מתרככים רק מעט.

מכאן ואילך הכל זהה: מחזירים אל הסיר את הבשר או העוף, מערבבים עם הירקות, ומכסים את הכל במים רותחים. מתבלים, מביאים לרתיחה, ומבשלים על להבה קטנה בסיר מכוסה במשך 20 דקות. מוסיפים את האורז, מנערים את הסיר בעדינות ומוודאים שכולו מכוסה בנוזלים. מבשלים עוד 20 דקות על להבה קטנטנה, בסיר מכוסה. לאחר שהאורז ספג את כל הנוזלים ותפח מכסים את הסיר וממתינים 20 דקות. בינתיים קולים צנוברים במחבת עם כף שמן אחת, ועושים זאת במהירות שלא ייחרכו. לאחר מכן אפשר לפזר אותם מעל ולאכול בתאווה.