התשובה, כמו החטא עצמו, מרכזית היא בחיי האדם. במרכזה עומד מעמד הווידוי. כמו השופר בראש השנה - כך הווידוי ביום הכיפורים. זוהי מצוות היום וזה עניינו. בכל תפילות היום אנו חוזרים על הווידוי, בלחש ובציבור: וידוי הקטן ("אשמנו בגדנו") והגדול ("על חטא"). אולם יש משהו מביך בוידויים אלו. הם כתובים ומודפסים בסידורים כרשימה סגורה ומסודרת, ואנו אומרים אותם כחלק מריטואל התפילה. מעמד הווידוי המקורי התרחק מאיתנו. המעמד שבו עלי לעמוד בעיניים פקוחות אל מול חטאיי מצריך כוחות נפש גדולים. רוב החברה המודרנית משתדל בדרך כלל לא להיפגש עם עולמו של החטא ועם רגשי האשם שעולם זה מוליד בקרבנו.
רגש האשם נדחק לרוב הצידה על-ידי מערכת של מגננות ותירוצים. מה שמשמר אותנו מפני עצמנו הוא רגש הבושה. התמסורת
| הפרשה הקודמת |
|
| בין תרועה לשברים / הרב בני לאו |
|
בשונה מהאויבים המקיפים אותנו, אנו לא מנופפים במאכלת. אנו מצווים לקחת שופר של איל - זה שבא כקורבן העקדה במקום הבן - ולהשמיע קולות יבבה לצד קולות הגניחה |
| לטור המלא |
|
|
|
החברתית שומרת עלינו מפני עשיית מעשים, שמערערים את הנורמות המקובלות בחברה הסבירה. הבושה עוזרת לפני החטא, אך לא מתקנת מקלקולים. היא לא מניעה מאומה בתהליך התשובה. לעולמה של התשובה צריך הרבה יותר אומץ. אי-אפשר להיכנס לעולם הזה ללא "הכרת החטא". הבושה שאחרי החטא הופכת את האדם לגנב הבורח מכל העולם, בורח מה' ובעיקר - בורח מעצמו. זוהי חווייתו של האדם הראשון, שבחוטאו בורח ומתחבא, אחר-כך מנסה להטיל את מלוא כובד האחריות על האשה, והיא כמותו מגלגלת את האחריות ממנה והלאה, אל הנחש.
אם חלילה הסתבכנו בעולם של חטא, לא תעזור לנו הבושה. אז צריך אומץ, צריך לפתוח עיניים להכרת החטא. עולמה של התשובה מבוסס על פרק הסיום של ספר הושע, שנבחר להפטרת השבת שלנו - שבת תשובה. המתכון ברור מאוד: בשלב ראשון עליי להכיר בכך שכשלתי. זהו הרגע הקריטי, שבו אני מסוגל להודות ומכאן מתחיל לסובב את מהלך התשובה; השלב השני הוא וידוי, שבו אני מנתח את הכשלים שלי, הרצון לחזור למקוריות שלי ולהשתחרר מכבלי החטא. אנו מוזהרים מפני המנגנון של חיפוש מפלט חיצוני. לא משם תבוא הישועה; הכל חייב לבוא מבפנים. מתקפלים קצת מהעמדה הבוטחת, שמפריעה לנו להתפשט מהקליפות, משתחררים מהאגו שחוסם את הזרימה החופשית של מהלך התשובה.
וכמו בפרט, כך גם בכלל: הכרת החטא של מערכות חיים ונורמות חברתיות מחייבת הרבה בגרות והרבה אחריות. החברה הישראלית
זועקת לשימת הלב שלנו. הזעקה של קבוצות גדולות והולכות על הלנת שכר, עוני ומצוקה כבר הפכה להיות חלק משגרת חיינו. לקחי המלחמה האחרונה עדיין מחכים לפתרון. כבר אי-אפשר להתעלם. אנחנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו כוחות לתקן ללא סבל.
אבל אי-אפשר לתקן רק במילים. שימת הלב היא הגלגל הראשון המניע את עולמה של התשובה. מהכרת החטא נבוא אל התיקון, דרך עולם הנתינה. גמילות חסדים היא התיקון הגדול להעלמת עיניים ועצימתן. זהו התיקון שלנו בעולם התשובה, שכולו פועל ביחסים שבינינו לבין סביבותינו. זה מתחיל בתוך המשפחה, ביחסי איש ואשה, שמוכרחים להיות מבוססים על עיניים פקוחות ורגישות; ממשיך עם יחסי הורים וילדים, המושתתים על העיקרון של "מבשרך לא תתעלם"; וממשיך עם המעגלים הרחבים יותר של "וחי אחיך עמך".
