שבת שובה: החטא וכפרתו

רגש האשם נדחק לרוב הצידה על-ידי מערכת של מגננות ותירוצים. מה שמשמר אותנו מפני עצמנו הוא רגש הבושה. התמסורת

 החברתית שומרת עלינו מפני עשיית מעשים, שמערערים את הנורמות המקובלות בחברה הסבירה. הבושה עוזרת לפני החטא, אך לא מתקנת מקלקולים. היא לא מניעה מאומה בתהליך התשובה. לעולמה של התשובה צריך הרבה יותר אומץ. אי-אפשר להיכנס לעולם הזה ללא "הכרת החטא". הבושה שאחרי החטא הופכת את האדם לגנב הבורח מכל העולם, בורח מה' ובעיקר - בורח מעצמו. זוהי חווייתו של האדם הראשון, שבחוטאו בורח ומתחבא, אחר-כך מנסה להטיל את מלוא כובד האחריות על האשה, והיא כמותו מגלגלת את האחריות ממנה והלאה, אל הנחש.

וכמו בפרט, כך גם בכלל: הכרת החטא של מערכות חיים ונורמות חברתיות מחייבת הרבה בגרות והרבה אחריות. החברה הישראלית

 זועקת לשימת הלב שלנו. הזעקה של קבוצות גדולות והולכות על הלנת שכר, עוני ומצוקה כבר הפכה להיות חלק משגרת חיינו. לקחי המלחמה האחרונה עדיין מחכים לפתרון. כבר אי-אפשר להתעלם. אנחנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו כוחות לתקן ללא סבל.

אבל אי-אפשר לתקן רק במילים. שימת הלב היא הגלגל הראשון המניע את עולמה של התשובה. מהכרת החטא נבוא אל התיקון, דרך עולם הנתינה. גמילות חסדים היא התיקון הגדול להעלמת עיניים ועצימתן. זהו התיקון שלנו בעולם התשובה, שכולו פועל ביחסים שבינינו לבין סביבותינו. זה מתחיל בתוך המשפחה, ביחסי איש ואשה, שמוכרחים להיות מבוססים על עיניים פקוחות ורגישות; ממשיך עם יחסי הורים וילדים, המושתתים על העיקרון של "מבשרך לא תתעלם"; וממשיך עם המעגלים הרחבים יותר של "וחי אחיך עמך".