שתף קטע נבחר

עוזבים את הארץ: "לא בושה לברוח, כשרע לך"

"אין לנו בעיה עם המילה בריחה", אומרים בני הזוג אורי ומעיין להב, צעירים שהייתם מכנים "מלח הארץ" והחלו בתהליך הגירה לאוסטרליה. ערב יום כיפור הם עושים חשבון נפש ואומרים: "אנחנו חושבים שכשמרביצים לך - תברח. זה פשע להישאר במקום שבו רע לך. וכאן מרביצים לנו, אז אנחנו בורחים". בשיחה עם ynet הם חושפים את התהליך בו נצרבה בתודעתם ההבנה כי פה אין להם עתיד

שומעים עליהם יותר ויותר, כמעט בכל מקום: בשיחות סלון, בבתי קפה, בתור לקופת חולים, בדואר. החברים מכירים אחד כזה. גם לחברים של החברים יש חבר כזה. השכנה מלמעלה מספרת בדמעות שהיא מתגעגעת לבן שלה. וגם לבת שלה. שניהם החליטו להפוך לכאלה.

 

גם בני הזוג אורי להב (32) ומעיין קינן (28) הם כאלה. "כאלה" כלומר "צעירים ישראלים מתוסכלים, שהתייאשו לגמרי ממה שקורה כאן והם בדרכם לאוסטרליה/ארה"ב/קנדה וכדומה". ימי הסליחות מתקרבים, אבל אורי ומעיין לא מתנצלים על זה שהם החליטו לעזוב את הארץ, לפתוח בחיים חדשים, הרחק ממה שנהוג לכנות כאן הבית.

 

הם גם לא מתכוונים להסתתר מאחורי שמות בדויים. נהפוך הוא. הם החליטו, באופן מודע, להתראיין ל-ynet כדי להסביר מה הוביל אותם לעזוב הכל, מה גרם להם להחליט שבישראל הם כבר לא יכולים ולא רוצים לחיות. הם החליטו שהם רוצים להבהיר היטב מה גרם להם להרים ידיים בתסכול, לפנות לשגרירות אוסטרליה, ו"לעוף" מכאן כמה שיותר מהר.

 


אנו המיואשים (צילום: אטילה שומפלבי) 

 

למען הסר ספק, השניים הם מה שנהוג לכנות "מלח הארץ", בנים למשפחות שנטועות חזק בנוף הישראלי. אורי גדל במושב עין יהב, במשפחה של עובדי אדמה. אביו היה ממגדלי עגבניות השרי הראשונים. בעודו נער צעיר התחנך אורי על ברכי תנועת הנוער העובד והלומד, ויצא אל השדות עוד לפני הזריחה. בצבא הוא שירת ביחידה מובחרת, שם אף נפצע. אחר-כך הוא טייל בעולם, וכעת הוא משמש מנהל הנדסה בבית דפוס. מעיין, מצדה, גדלה בתל-אביב וכיום היא סטודנטית להנדסת כימיה וביו-טכנולוגיה. השניים מתגוררים בתל-אביב, בשכונת הדר יוסף, יחד עם הכלב מייט ועוד שני חתולים.

 

ועכשיו, כאמור, הם החליטו שמקומם כבר לא כאן. הייאוש, התסכול והכעס על התנהלותה של המדינה הכניעו אותם. בתהליך איטי, מתמשך, נצרבה בתודעתם ההבנה כי בישראל אין להם עתיד. "פתאום", הם אומרים, "התפכחנו. אנחנו מבינים שאסור להישאר פה, שאין למדינה הזאת עתיד".

 

למה אנחנו עוזבים

"רוב ילדותי חייתי בערבה", פותח אורי במונולוג ארוך יחד עם רעייתו, שינסה להסביר מדוע החליטו לעזוב. "מעולם לא חשבתי בעבר לעזוב את הארץ לצמיתות. תמיד כשהייתי בחו"ל חשתי געגוע דוקר בבטן, געגוע שלא היתה לי עליו שליטה. פתאום אתה רוצה חומוס, ואין. והחוצפה הישראלית. התגעגעתי גם אליה. בקיצור, אני ישראלי לכל דבר ועניין. גם עכשיו, אני עדיין מבסוט. לא רע לי, אבל תוך כדי שאני חי פה, אני מחפש פינה שקטה. אני רוצה חיים נוחים ושקטים. גם אישית וגם סביבתית. אבל הבעיה היא שאין את זה כאן. אנחנו רוצים לחיות אחרת, אבל אי אפשר כאן לעשות את זה".

 

"כבר כשנתיים אנחנו מתבשלים עם הרעיון לעזוב", אומרת מעיין. "בהתחלה זה היה רק רעיון, וזה התבשל לאט. זה נכון שהנושא היה אצלי בראש גם לפני שפגשתי את אורי, והוא היה גם אצלו. אבל כשהתחלנו לדבר על זה, זה הפך ליותר ממחשבה. התחלנו לשאול את עצמנו מה עושים הלאה".

 

אורי: "מה שקורה עכשיו במדינה זה לא מה שהכרנו כשהיינו ילדים. אולי היינו חשופים לדברים אחרים, אבל תכלס - לא נעים לחיות פה. יש פה יותר מדי 'אינסידנטים'. אם אין לי אפשרות להקים חווה של שני דונם במחיר סביר במקום סביר, ומבלי שחצי מהמדינה תקפוץ עליי - אעשה זאת במקום אחר. יש פה מעט לחם להרבה אנשים. יחסית לכמות האנשים ולאמביציה שיש פה. יש מעט מדי לחם בסביבה היהודית ואנחנו אוכלים אחד את השני. בחו"ל אנשים אוכלים את הלחם. בארץ זרה, כפי שאני רואה את זה, יש יתרונות לישראלים. אבל צריך שיהיה ברור: אנחנו לא מחפשים להתעשר. אנחנו מחפשים חיים שקטים".

 

מעיין: "אין לנו אשליות. ברור לנו שיהיו בעיות. אין שום רגע שבו אנחנו חושבים שנגיע לגן עדן. אבל המחשבה על כך שיש מקום יותר טוב, גורמת לך לומר: אני חייב לנסות את זה. נדמה לי שלהיות במקום אחר ולהיות מראש אזרח סוג ב' גורמת לך לא לצפות. אני יודעת שאני יכולה להיות שם אזרחית סוג ב', אבל זה פחות מפריע לי מאשר לחיות פה ולהיות אזרח סוג א', ועדיין לא להרגיש בבית. ובמצב שכרגע, אני לא מרגישה שישראל היא הבית שלי".

 

"זה שאני ישראלית בישראל לא נותן לי כלום"

אורי: "חלק מהדברים שגורמים שייכות למקום ולתייג אותו כבית, זה שדברים מתנהלים לפי אמות מידה מסוימות. אם בבית יש פרשיות שחיתות ועוברים לסדר היום - גם הציבור, גם הממשל וגם התקשורת - אז יש בעיה. כל אחד מסתכל רק על טובתו האישית, ללא ראיה של יומיים, חמישה, שנה קדימה. לי זה נותן הרגשת של חוסר שייכות".

 

מעיין: "ברור לנו שמדובר בניסיון. הלוואי ונגיע לאיפה שזה לא יהיה, ואחרי שנתיים אוכל לומר: אין כמו בארץ. כרגע, אני נמצאת בישראל לא בלב שלם, כי אני יודעת שיש מקום יותר טוב. לכן, אין לי בעיה לעזוב את המדינה. אין לי רגשי פטריוטיזם שעוצרים אותי. אצל אורי זה משהו יותר תלוי מדינה. מה שקורה כאן לא מתחבר עם הערכים שלו. אני מסתכלת על כל זה ממקום יותר קטן, יותר אישי. לי יש חוויות אישיות קשות, שנוגעות לאיך שהמדינה מתנהלת, דווקא כשאתה הכי צריך להרגיש שיש עם מי לדבר, למי לפנות, במי להיעזר. ברגעים הקריטיים הרגשתי כאילו אני לבד. ואז אמרתי לעצמי: אם כבר לבד - אז להיות במקום אחר. זה שאני ישראלית בישראל לא נותן לי כלום. זה בעוכריי".

 

אורי: "אני מרגיש שכל צעד שאעשה כאן, כל פעולה שאעשה - יצוצו מאחוריי עשרה ישראלים שינסו לממש את אותה הזדמנות באותה נשימה. הם ינסו לקלקל לי כי הם רוצים לעצמם. אני רוצה בית עם חצר במדינה שאם בעל תפקיד ציבורי בה מפשל - הוא יתפטר ויבוא טוב יותר. אני רוצה לחיות במקום שבו לא אצטרך להילחם כל כך על דברים מובנים כמו שקט וחיים אלמנטריים.

 

"אני לא מצהיר שאני רוצה לעזוב, שגמרתי עם המדינה הזאת. אבל אני רוצה לבדוק משהו אחר במקום אחר, כי פה אני מרגיש שאני לא יכול יותר. אי אפשר להעביר שנה בלי להתנגח עם חברת חשמל, בזק, בתי משפט, רשות השידור, עם עיריית תל-אביב. אני אדם שמבין שגורלי בידיי, ולא בידי אחרים. איך שהעדר יתנהג לא ישנה את עתידי. אם העדר רוצה לרוץ לתוך הנהר - שירוץ. אני לא רוצה לרוץ לתוך הנהר", אמר.

 

"לסבים שלי היה גיבוי בצורת אידיאולוגיה"

"לדעתי ולצערי, ישראל בפרספקטיבה של מאה שנה היא אנקדוטה חולפת. היתה מדינה, יגידו, שנגד כל הסיכויים, במשך שבעים, שמונים או תשעים שנה ניסתה להתקיים. אני לא מצליח לראות את העתיד של ישראל. הסבים שלי הגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה, והגנו על הקמתה של המדינה. אני לא רואה איך זה יכול להתקיים עכשיו. עובדתית, אין לעניין תוחלת. אין משקיע חיצוני שייקח את המדינה לטווח ארוך, כי אין טווח ארוך.

 

"לסבים שלי היה כאן גיבוי בצורת אידאולוגיה. היתה רוח גבית בצורת תנועה. היה קונצנזוס שנשב בגבם. היום אנחנו במערבולת חברתית. יש בעם היהודי את תכונת ההשמדה העצמית. אנחנו לא רואים שאנחנו גורמים למחיקה של עצמנו ואין לי כלים להתמודד עם זה, וגם אין לי מנהיג. אני מנסה למשוך, ואני רואה שמושכים אותי כלפי מטה", הוסיף אורי.

 

מה, לטבוע עם הספינה?

 

מעיין: "כולם מדברים על זה שישראל היא מדינה סבבה. אבל בישראל לא מפרגנים. כשאתה מסתכל על הממשלה, אתה מבין שזה משקף את כל העם. עליהם אתה שומע, אבל כולם כאלה. יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים. חלק אומרים לי: 'לו הייתי יכול, הייתי הולך גם'. אחרים אומרים: 'בחיים לא אעזוב את ישראל'. כשאנחנו מדברים על ההתפכחות שעברנו, אני נזכרת באלה שאומרים שלא יעזבו לעולם. זה נשמע לי מוזר. מוזר שמישהו ירצה לגמור פה את חייו".

 

אורי: "אני לא חושב שהיתה שיחה אחת ספציפית שבה אמרנו לעצמנו: זהו, אחרי היום אנחנו עוזבים. זה היה תהליך, ואני חושב שהוא לא היה קורה, אם הטוב הפוטנציאלי היה בא לידי ביטוי בקיום היום יומי, שמשליך על העתיד של כולנו. החל מחיים פרטיים, דרך מי שמנהל את חייך, מוסדות השלטון. היתה לנו מחשבה לעבור לגולן, לגור בבית עץ ולגדל פרה, כלבים ועיזה. אבל תראה לי איפה אפשר לעשות את זה". מעיין: "ותאמין לי, ביררנו".

 

אורי: "התקשרנו. גילינו שאין מקום של יצורים משוגעים פה. בנושא רמת החיים, אני לא מוצא פה הרבה אופציות במדינה הזאת. אפילו הצבא כבר לא מה שהיה. השתחררתי ממילואים שלושה חודשים לפני המלחמה בלבנון, בגלל פציעת צניחה שאני גורר. לאורך כל שירות המילואים שלי, ראיתי שמתאמנים על הדברים הלא נכונים בצורה הלא נכונה. הייתי עד לדעיכה של דבר שאהבתי להיות חלק ממנו, ואהבתי לתרום לו. אבל זה הלך פייפן מול העיניים. לכן לא הופתעתי ממה שקרה במלחמה".

 

אז מה, בורחים כי לא הצלחתם להקים את הבית, כפי שרציתם? "אין לנו בעיה עם המילה בריחה", מסכמים מעיין ואורי. "אנחנו חושבים שכשמרביצים לך - תברח. זה פשע להישאר במקום שבו רע לך. וכאן אנחנו מרגישים שמרביצים לנו, אז אנחנו בורחים". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אטילה שומפלבי
אורי. לסבא היתה אידיאולוגיה
צילום: אטילה שומפלבי
צילום: אטילה שומפלבי
מעיין. לא מפרגנים
צילום: אטילה שומפלבי
מומלצים