כרוניקה של מריבה והתפייסות
"תורך להתנצל", אמר, "נמאס לי להיות זה שתמיד אומר סליחה גם כשזאת אשמתך. קחי כבר אחריות על המעשים שלך, את ילדה גדולה ופגעת בי מאוד". הבנתי שייתכן שאצטרך לקשקש גרפיטי ברחובות, או לשלוח מטוס שיכתוב סליחה בשמיים, או לשכור זמר שישיר לו סרנדה מתחת לחלון בעבודה, רק שיבין שהפעם זו לא התנצלות שיוצאת ידי חובה, אלא חרטה אמיתית, שבוקעת ממעמקי הלב. צו פיוס
"הוא לא רואה אותך ממטר", התערבה לנו במריבה, כמבקשת להרגיז אותי עוד יותר. שאתפקע בכלל מעצבים.
"אנחנו צריכים לדבר, ועכשיו", הוריתי לו. אימצתי טון פיקודי במהלך קורס מש"קיות, ומאז הוא מהדהד במצבים בהם הנפש נסדקת וזקוקה נואשות לדיבור סמכותי, כדי לפצות על הרטט בגוף.
"תורך להתנצל", כיוון אצבעו לעברי, "נמאס לי להיות זה שתמיד אומר סליחה גם כשזאת אשמתך. קחי כבר אחריות על המעשים שלך, את ילדה גדולה ופגעת בי. מאוד", חתם את הדברים כשהוא מגביה את עצמו כנגדי, תמיד עשה זאת כדי לגרום לי להרגיש קטנה ועלובה, כאילו הבדלי הגובה מרמזים בהכרח גם על הבדלי הבגרות בינינו.
"אין לי כוח אליך, נמאס לי ונ מ א ס לי!" תופפתי באגרופיי על שולחן העץ, והבירה התנדנדה לפי הקצב של דפיקותיי. חשבתי שהפדיחות והרעש שאני מקימה ומסב אלי מבטים משתאים מצד הסובבים אותנו ירככו אותו, או לפחות יפקחו את עיניו. אבל האדון קר רוח וסטטי, לא זע ממקומו.
אז חתכתי משם, הפעם הזמנתי מונית וחזרתי לדירה, ישבתי כל הלילה צמוד לשולי המיטה ובכיתי. וגם כשנגמרו הדמעות, הכרחתי את עצמי לגרד ולפרוק עוד כאב, כדי שכשהוא יבוא הוא יראה כמה פגע בי, איך נתן לי להשפיל ככה את עצמי, ועוד לנגד עיניה הרושפות של הידידה ההיא, שתמיד מצחקקת על הבחירה שלו בי.
לפנות בוקר שמעתי מפתח חורק בדלת, אבל במקום לפתוח אותה לרווחה ולהתעמת איתו, או לקפוץ על גופו ולסיים את העניין בנשיקה רטובה, סגרתי את הבריח וחסמתי את הבית. הוא הבין את הרמז, רטן משהו והסתלק.
השיחות שלי גלשו הישר למשיבון הקולי
כעבור דקות כבר התחרטתי על הרגע הטיפשי הזה, אבל הסמסים ששיגרתי בקצב ובקנטרנות עיקשת - "מי אתה בכלל?" "יאללה גיבור גדול" - לא נענו, והשיחות שלי גלשו הישר למשיבון הקולי.
אז הבנתי שאני אצטרך להתנצל, ואולי אפילו יותר מזה, ייתכן שאצטרך לקשקש גרפיטי על חומות לבנים בעיר, או לשלוח מטוס סילון שיכתוב סליחה בשמיים, או לשכור זמר שישיר לו סרנדה מתחת לחלון בעבודה, רק שיבין שהפעם זו לא רק התנצלות שיוצאת ידי חובה, אלא חרטה אמיתית שבוקעת ממעמקי הלב.
אבל מנת האומץ שהיתה לי באותו לילה דעכה עם זריחתה החמה, ובמקום זה החלטתי לסנג'ר חבר משותף, כדי לבדוק מדוע חטף עלי קריזה כזאת. הרי היו פעמים בהן הרגזתי אותו יותר מזו הנוכחית. החבר חזר בידיים ריקות ובפיו רק בשורות איוב על כך שהנ"ל מתכוון להשתקע אצל ההורים או לצאת לחופשי, אם לא אנצל את המומנטום ואתקשר מיד בקול רך - ולא זחוח, התחנן החבר - להתנצל.
מעולם לא התנצלתי ישר בספונטניות ובנשימה אחת
כשכבר התקשרתי, אפילו כתבתי לפני את הדברים מראש. מעולם לא התנצלתי ישר בספונטניות ובנשימה אחת, תמיד היו לכך הקדמות: "רק שתדע שלא היית בסדר ואולי גם אני", התחלתי כרגיל לסייג את ההתנצלות ולהפוך אותו שוב לזה שאשם. אבל הוא הפסיק אותי ואמר: "לא מוכן, אני רוצה התנצלות שלמה ממך ולא חצי התנצלות, ועוד מפוברקת וכזאת שבסופה בעצם ישתמע שאני הפראייר שלך".
"נעשה מתוחכם הבחור", חשבתי לעצמי, אבל לא הצלחתי לגייס את הכוחות להתנצל כפי שרצה. רק למחרת, כשדידיתי בחלל הריק, מצב רוח נע בין קפריזה ליגון, הרמתי את השפופרת, חייגתי לבית הוריו, ולקול שענה קראתי "אני אוהבת אותך ומצטערת, ואני נוראית, תמיד הייתי, ותודה שאתה בכלל אוהב אותי".
זאת היתה אמא שלו בצד השני, אבל היא היתה כל כך מבסוטית מההשתפכות הנלהבת שלי, שמיד טרחה לעדכן אותו ולמסור את השפופרת לידיו, כדי שהוא ישמע בעצמו, בשידור חוזר שהיה פחות מוצלח כמובן מהגרסה הראשונה, כמה אני מצטערת.
עכשיו כשהמריבה מאחורינו, וגם עברתי את הפעם הראשונה בה התנצלתי ממש, ואחרי שהזוגי השמיע לי בסלולרי שהקליט את אותה מריבה וגיליתי שהייתי עוד יותר נוראית מכפי שחשבתי, ליטפתי את ראשו בבוקר והקראתי לו את רשימת הסליחות שלי, כדי שיידע שאני מודעת לשגעונותיי ולשגיאותיי.
אני מצטערת אם לפעמים יוצא שאני מפלרטטת עם הברמן
"אני מתנצלת", אמרתי בקול בוטח, "על כך שאני לפעמים מדיחה אותך להבריז מהעבודה רק בגלל שמתחשק לי שתסיע אותי לבית קפה. ואני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאני אומרת ברגעי כעס על המשפחה שלך, הם אנשים באמת נחמדים. ונורא לא יפה מצידי שאני מתאכזרת לחברים שלך והולכת לישון ברגע שהם באים, אני שמחה שהם שם בשבילך. ואני מצטערת אם לפעמים יוצא שאני מפלרטטת עם הברמן, זה לא באמת פלירטוט, זה סתם כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת לפלרטט כמו פעם. אני אוהבת רק אותך, ואני מצטערת שאני מבלגנת את הבית ועושה את עצמי ישנה כשלא בא לי לדבר איתך, ואני מצטערת גם על כל הפעמים בהם אני מעירה לך על הכרס, אני סומכת עליך שתוריד אותה בהקדם. והכי הכי אני מצטערת שאני כותבת על הרגעים האינטימיים שלנו באינטרנט וכולם יודעים עלינו הכל". אבל פה, התחלתי לסגת בקדחתנות, זה הרי לא ישתנה, אז אמצא משהו חדש להתנצל עליו.
אבל הוא רק חייך מצידו ואמר "סליחה, סתם כי אני הולך לכסח אותך בנשיקות" ונישק אותי חזק בצוואר.
לפנייה לכתב/ת 
