שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מכים על חטא - צרור מכתבים גלויים
    בת שהוציאה את אביה המתנכר מעולמה. גבר שזילזל כל השנים באשתו האוהבת. המאהבת שמקיימת כבר 20 שנה קשר עם בעל של אחרת. צעירה בולמית בהריון, הפוגעת בעובר שבבטנה. אב מוכה הלם קרב, שמתפרץ על בנו בזעם. נהג שנרדם על ההגה וגרם למות חברו. דברים קשים, שחלקם גם כתבי אישום כלפי הזולת. ערב יום הכיפורים, פרויקט סליחות

    לאבא, סליחה על כל השנים ששנאתי אותך

    אינני יודעת את מקום הימצאך הפיזי כעת. רק חיה בידיעה שמיקומך במישור הנפשי שלי הינו הרחק מכאן. כמעט שש שנים אין קשר בינינו. ואם אני שואפת לדייק, ימלאו בעוד כשבועיים 23 שנים בלעדיך. מעולם לא היתה תקשורת בין שנינו, ואני לא זכיתי להכיר צורת חיים אחרת, לכן לא הרגשת חסר. החלטת לשוב אל חיי בגיל הבגרות שלי, ולא ברורות לי עד היום הסיבות.

     

    תמיד חשתי שאינך שלם עם השיבה הזו, ואני חושבת שהתבגרתי כועסת עליך. זהו כעס על אדם תלוש ומלא בלבול. רציתי כל כך שתכיר בחובותיך, ובעיקר תכיר אותי. יצרת ספקות רבות בעולמי. ספקות אודות ערכים בסיסיים של כבוד וחברות, וטשטשת בעבורי את ערך המשפחה.

     

    זוכרת אותך מגיע אל דלת ביתי עם שקית ממתקים, רק בלי היכולת לחבק אותי. הייתי מנסה לגעת בך, לספר לך על ימיי בהתלהבות תמימה של נערה מתבגרת ששואפת לרגש אותך וליצור בך עניין. נותרת אדיש, ואני בספק אם בכלל הקשבת. תוך פחות משעה ענייניי החלו מעייפים אותך והיית עוזב. אני הייתי בולעת את העלבון, שהשנים לימדו אותי להתרגל אליו.

     

    שנאתי את הממתקים שהבאת. לא היה לי קל השילוב בין העבודה ללימודים, אך הצבתי למולי מטרת חיים - להצליח. עכשיו אני חיה את ההצלחה הזו. הצלחה, שעם כל הכאב שבכך התאפשרה לי כשעקרתי אותך מחיי.

     

    אין בי מסוגלות לשכוח את היום האחרון בו ראיתי אותך, יושב למולי וחושף את הסיבות לכשלון הקשר שבינינו. קשר קר מדי, נטול אהבה. מעולם לא דימיינתי שאבא מסוגל לגלות לבתו כי מעולם לא רצה בה. להסביר לילדה בת 17 שזה קשה לאהוב את שלא מתוכנן או צפוי, הדורש ממך לקבלו ולהתמודד.

     

    ביקשתי ממך באותו היום שתעזוב את הבית, בית שהוא הפינה הכי קדושה שלי. בית בו גדלתי לתפארת בלעדיך, ועם זאת מעולם לא חסר לי דבר. כל מי שהיני היום מהווה בעבורי הוכחה להיותי חסינה. לימדת אותי לטפח את החוסן הנפשי שלי בכוחות עצמי. ובעזרתה של אמא שלי, שהיא אשה מופלאה וחברתי הטובה ביותר. אמא היא זו שלימדה אותי להיות גאה, ולעולם לא להתבייש במה שאין לי.

     

    אז מדוע אני מוצאת את עצמי כותבת לך, אבא? (קשה לי כל כך לכנות אותך כך). כי רציתי לבקש ממך סליחה. סליחה על כל השנים ששנאתי אותך. על כעס גדול שבער בי כלפי אדם שמסוגל להביט בי בידיעה שנושאת אני דם מדמו, לראותי חולמת, ולא להיות מסוגל לחבק אותי חזק ולהבטיח לי שרק אני זו שיכולה להפוך את חלומותיי למציאות.

     

    אני מצטערת בשבילך אבא, על שלא זכית להכיר אותי. לא כתינוקת חייכנית, לא כילדה סקרנית, לא כנערה שנלחמת בעצב ולא היום, כאשה קטנה. הפסדת המון, וצר לי על כך.

     

    מתנצלת על שציפיתי ממך וביקשתי ממך להתנהג כדמות של אב אוהב. ואני מתנצלת שלא הייתי מוכנה להשאיר אותך בעולם של אנשים שבוחרים לעמוד על הרגליים, גם בימים שהן כואבות מעבודה קשה. 

     

    מבקשת סליחה כי אינני כועסת עליך עוד, וכי הכעסים שלי הוחלפו ברחמים כלפיך.

     

    בעיקר, אני מבקשת סליחה על כך שאינני חשה צורך או רצון שתשוב אל חיי. מצטערת שברחתי ממך ושאיני רוצה כל קשר איתך. אני מצטערת שאני חשה חיה רק כשאתה נמצא רחוק מכאן.

     

    שיהיה לך גמר חתימה טובה.היכן שלא תהיה. אני מקווה שאתה מאושר. והכי חשוב, שאינך בודד.

     

    הבת שלך, שלעולם לא תזכה להכיר.

     

    -טל

     

     

    סליחה שנרדמתי על ההגה והסעתי אותך לאבדון  

    אני זוכר את הריח כאילו זה היה ליל אמש, הריח החריף של הניצוצות של מכשיר הניסור, אני זוכר את הרעש האיום את ההמולה, אורות כחולים ואדומים וגשם, אני זוכר את הטיפות הענקיות של הגשם עפות על הפרצוף, ואנחנו שני ילדים, שני אנשים כל כך חסרי אונים שוכבים באמצע, לזוז אי אפשר, לבכות אי אפשר, הכל כואב והכל שחור והכל מבולבל.

     

    אבל זה לא היה ליל אמש, כבר עברו ארבע שנים וקצת מאותו ערב יום חמישי כשהצעתי לך לנסוע למועדון, ידעתי שתסכים, למרות ששנינו חזרנו באותו היום בשעה שבע בערב מהבסיס סחוטים, ובחוץ השתוללה סערה, ידעתי שהרצון להתפרק, להכיר להרגיש לא יתן לך להישאר בבית, ויצאנו.

     

    היה ערב מושלם, המוזיקה היתה מעולה, האווירה, כולם היו כל כך יפים, רקדו השתוללו, גם אתה רקדת, פרקת עוד מטען של שבועיים בצבא, כאילו אין מחר, רק אתה והלילה הזה קיימים.

     

    החלטנו לחזור הביתה, כבר היו נגיעות רכות של אור בחושך האפל של השמיים, הצעת לי שאתה תנהג, אמרת שאני עייף ושאתה תעשה את זה מהר יותר. אמרתי לא. האגו, הצעירות הנפשית לא איפשרו לי, הרי מה זו כבר נסיעה קצרצרה תל אביב יקנעם. 40 דקות וזה נגמר, אבל זה נגמר שונה, החלום נקטע, החלום ששקעתי בו לאט לאט בעוד המכונית דוהרת במהירות 120 קמ"ש לעבר האבדון.

     

    רציתי לבקש סליחה, סליחה שלקחתי את האחריות לשמור על החיים היקרים שלך ונכשלתי, סליחה שניתצתי בשניה אחת את עולמך, את עולם משפחתך, חבריך וכל מי שהיית יקר לו. סליחה על הכאב שגרמתי לך עד לשקיעתך הסופית בשינה שממנה לא תתעורר.

     

    סליחה שנרדמתי. אני מאמין שהמחילה לעולם לא תגיע, ואין סיבה שתגיע, אני רק מקווה שתדע שלעולם לא אשכח את מה שגרמתי, לעולם לא אסלח לעצמי.

    ולעולם לעולם לא באמת אוכל להירדם שוב.

     

    -ערן ל.

     

     

    סליחה שאני קשה אלייך כמו אבן כשאת צריכה אותי

    סליחה שאני לא מחייך מספיק, למרות שאת מבקשת ואני יודע כמה זה יעשה לך טוב. סליחה שלא הלכנו לרקוד למרות שהבטחתי. סליחה שלא אמרתי שאני אוהב ורק חשבתי בלב - יש כזה הבדל בין לחשוב ולהשמיע.

     

    סליחה שחשבתי וחלמתי על האקסית - בינה ובינך ערים וגבעות, לעולם היו ולעולם יהיו.

     

    סליחה שיריתי בך מילים ואחר כך מיהרתי לשים פלסטר, כאילו לסדר הכל.

     

    סליחה שאני קשה כמו אבן אלייך כשאת צריכה אותי. סליחה שהתפרצתי עלייך ברכב כשרצית ממני תמיכה. סליחה כשהפגנתי מבטי שנאה כשכל מה שרצית היה חיבוק. סליחה שאני כזה אגואיסט לפעמים שאי אפשר לראות איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר.

     

    אני רוצה להיות אותו גבר שהתחתנת איתו, אותו גבר שהבטיח עד לירח, וכרגע אפילו להוריד את הזבל הוא לא יכול.

     

    את נר לרגליי, מהיום הראשון היית כזאת ועד הנשימה האחרונה שלי תהיי כזאת, אני רק יכול לאחל לעצמי להצליח להתייחס אליך טוב יותר. וגם אם את הדברים האלו לא תשמעי, תדעי שהם כלפייך.

     

    -אלף

     

     

    סליחה מאשתו של אהובי זה 20 שנה

    לפני 20 שנה הייתי חיילת בסדיר ובעלך בקבע. התפתחה בינינו אהבה גדולה. כשהוא בא אליך בבקשה להתגרש לא הסכמת, הפכת עולמות , בשיתוף פעולה עם שלטונות הצבא והוריי הצלחתם להפריד בינינו. לא שרצינו, פשוט נאלצנו לוותר על הדבר הטוב ביותר שקרה לנו. עם הזמן התחתנתי, ילדתי ובניתי לי חיי משפחה, כשכל הזמן בעלך בקשר טלפוני איתי.

     

    אבל היום אחרי אנחנו שוב יחד. הפעם, גם אם תדעי על כך, לצבא לא תהיה מילה, ולהוריי כבר אין השפעה. למרות שגזמת את עץ האהבה והתשוקה, לא עקרת אותה מליבנו.

     

    אולי אם לא היית נלחמת אז, היום כבר היית זוכה לאהבה אמיתית ממישהו אחר. אבל את לא יודעת שבכל פעם שבעלך איתך, הוא בעצם מפנטז עלי.

     

    אז באמת סליחה שחזרתי פיזית, אבל דעי לך שתמיד הייתי שם.

     

    -חיפאית

     

     

    סליחה מהעובר בבטני, שאני רקובה מפנים 

    שנים שאני נלחמת, נלחמת בעצמי. נלחמת שעוד יום יעבור בלי שאזיק לעצמי. קשה לחיות כך, ועוד יותר קשה להמשיך. זה התחיל מתוך סקרנות של נערה מתבגרת והפך לסיוט של אשה ממורמרת. הייתי שמנמונת, קצת מלאה, ואכלתי הכל ללא הכרה. קראתי שאפשר להקיא להיפטר מהאוכל ואז לא להשמין, קסם כזה. ניסיתי ניסיתי, עד שלבסוף גם הצלחתי. התחלתי להקיא את האוכל, ויחד איתו יצאה לה גם הנשמה.

     

    אז עבר לו עוד יום של הקאה, עוד שבוע ועוד שנה, ומאז עברו להן כעשר שנים, ואני רקובה. רקובה מבפנים, מכל הבחינות, וחושבת על כך ימים ולילות. השנים עברו, הייתי בטיפולים וגם לקחתי כדורים, ניסיתי כמעט הכל. הכי נורא זה שאין לי את מי להאשים חוץ מעצמי, אין לי כוח רצון. ואולי אני סתם חלשה. כבר אין חברים ואין שמחה, יש אוכל, עבודה ושינה.

     

    ועכשיו יש גם אותך, עוּבר קטן שסובל מחוסר תזונה. זה נורא, אני יודעת אבל אני כמו מכורה, לא יכולה להיגמל מהיצר הרע. הפגיעה היא כל כך קשה, היא כבר לא רק בי אלא גם בך, עובר יקר, אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת איזה נזק לך אני גורמת. אתה לא אשם ולא עשית דבר. וכך בתוך הרחם נגזר גורלך המר.

     

    אני באמת מנסה, אבל תבין, עשר שנים מחיי אני מכורה, מכורה לאוכל, מכורה לגיזרה הדקה. הראש כועס והלב בוכה, אבל אני אמך, חלשה ויודעת רק להתקפל.

     

    אני לא יודעת מה יהיה, לא יודעת אם תחיה בתוך גופי הרקוב, ואני לא יודעת אם אי פעם אשוב לחיים רגילים ולא סודיים וריקניים. אני כבר לא זוכרת , הגוף לא זוכר, איך לעכל את כל שחסר.

     

    זה היום באופנה, סטטיסטיקה שכיחה וידועה, אני כבר טבעתי בתוכה. אולם אתן, שהתחלתן או חשבתן על כך, תדעו - זו ביצה טובענית ומאוד חזקה, שלצאת ממנה לא מספיק גלגל הצלה.

     

    -קרין

     

     

    סליחה שהייתי שאנן, אכזר ובוגדני 

    את שהיית כולך שלי ועבורי יום יום שעה שעה ועשית הכל לראות את פניי קורנים משמחה כשהפתעת אותי במקוריותך בימי ההולדת או בשיחות הטלפון, כשקישרת אותי לשוחח עם אנשים ידועי שם, והעזרה עם העוצמות הפנימיות שלך בכל מה שקשור באימי היקרה (שבניתיים הלכה לעולמה), התמיכה בי וההערצה אלי בעבודתי, במעשיי וסתם בחוסר מעשיי...

     

    באהבה שלך אליי מבלי לחפש לתקן אותי, או להתעלות עליי, למרות שאת היית האינטליגנטית משנינו והמשכילה. תמיד נתת לי להרגיש יותר ממך.

     

    אני בשיא טפשותי הייתי שאנן, אכזר, לא נעים, חסר אחריות ובוגדני. בגדתי בכל ההבטחות שלי אלייך, והיום אני משלם את המחיר. הלכתי לאיבוד. על כל זאת מבקש אלפי סליחות!

     

    -ע.ב.

     

     

    סליחה שהתאהבתי בגבר אחר

    אינני יודעת מה חמור יותר, ליידע אותך וכך יכאב לך, ואז לבקש את סליחתך, או להמשיך לחיות עם הסוד שלי לעולם, בשתיקה כואבת.

     

    בחרתי לבקש את סליחתך בדרך הפחדנית ביותר, כאן על דפי האינטרנט מול כולם, גם מולך, אך אינך יודע שההשתפכות הזו מיועדת, ונכתבה עבורך, וכל זה בכדי שאולי מצפוני יתנקה.

     

    התאהבתי בגבר אחר, אוזניו שמעו מילות אהבה שהיו מיועדות לאוזניך בלבד , שפתיו נשקו לשפתיי שאלו שייכות לך.

     

    אך דבר אחד אני יכולה לומר להגנתי, מעולם לא נתתי לו את כולי. היינו מדברים שעות, מתנשקים, נוגעים, אבל אני נשבעת שלא יותר מזה. הלב שלי לא נתן לי.

    אני מרגישה בוגדת, ואני לא רוצה להאשים, אבל הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורה והיית מקשיב לי ומבין אותי ומתייחס אליי קצת יותר.

     

    יש בינינו הפרש של 15 שנה , אתה חושב שהבקשות שלי לתשומת לב הן ילדותיות, וכך נגררתי אחר תשומת לב של אדם אחר.

     

    בינתיים ניתקתי איתו את הקשר. אני מצטערת, אהובי. מבטיחה לקבל אותך כמו שאתה, עיניי לא יפזלו יותר לשום צד, נשבעת!

     

    דבר אחד אני מבקשת מאלוהים, שייתן לך להבין כמה שאני זקוקה לך.

     

    -אשתך

     

     

    סליחה, בני, ממני הלום הקרבות 

    אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי מאז ההתפרצות האחרונה. אני חושב רבות איך הגעתי למצב הזה, וייתכן שבסיס הטעות שלי היה שהדחקתי את היותי נכה "הלום קרבות". רציתי להעניק לכם בית תומך וחם. חוץ מההתפרצויות שהיו מדי פעם הכל זרם.

     

    בשנים האחרונות אני בטיפול, ומבין שההתפרצויות שלי נבעו מהדחקה, והכעס שהיה בי ישב על מקומות של כאב שלא ידעתי ולא יכולתי להכיל בתוכי.

     

    ביום שביקשתי שתלך להביא את המרשם לסבתא וחזרת בלי המינונים והכמויות, כעסתי על אמא, לא עליך, כי היא יודעת להכיל אותי, באהבה שלה אני בטוח. היא יכולה להכיל את מה שאני לא יודע להכיל.

     

    ואז פרצה האש כמו בשדה קוצים כשאתה התפרצת עליי. והכסא הועף, ואתה אמרת את שאמרת. אני יודע, שהחוויה שעברנו היא לא פשוטה, וההתפרצות שלי לא הייתה בהתאם למעשה.

     

    אחרי ימים רבים שאנחנו לא מדברים, אני מנסה להבין מה היתה ההתפרצות הזו שלי? על לא כלום, לכאורה.

     

    אני רוצה שתבין, ילד, קשה לי לקבל את הנכות הכללית שלי, עכשיו שהצטרפה לנכות גם האירוע המוחי, חרב עלי עולמי, בפרט כשלקחתי על עצמי לטפל בסבתא. לא קל לי, אך אני משתדל לעשות את המיטב.

    קשה לי יותר לראות איך אתה לא לוקח אחריות על חייך. נכון שאני מבקר אותך, אך אני רוצה שבאמת תדע שקשה לי עם זה שאני צריך לשאת בתוצאות למעשיך, כמו בתי משפט וכו'. בן יקר, אני אוהב את הנכדות ורוצה להיות סבא, אך אתה לא יכול להנחית עלינו את הבנות מתי שאתה רוצה.

     

    יכול להיות שבגלל הכעסים שלי כל החיים פיציתי אתכם וכל חיי התנהלו כך שאני רוצה לתת לכם את הכי טוב שיש ולפצות על הכעסים שהיו בי ועל ההתפרצויות. כל מה שעשיתי עשיתי הכי טוב שידעתי לאותה תקופה, ואני חושב שאתה ילד נפלא.

     

    היום כשאני בטיפולים ואתם גדלתם, אני רוצה להתרכז בטיפול הפיזי והנפשי שלי. הייתי רוצה לראות אותך שמח ומאושר ולוקח אחריות על חייך. תבין, בן, קשה לי הניתוק ממך. אני מאוד אוהב אותך ורוצה לעזור לך במסגרת היכולות החומריות והפיזיות שלי.

     

    אולי זו הפעם הראשונה שאני אומר לך שאתה חשוב לי, ואשמח שנמשיך לדבר ולהבהיר כמה דברים.

    תדע, בן, שרק טוב אני רוצה למענך. ייתכן שביקרתי אותך מתוך כעס, כי רציתי למענך יותר. היום אני מבין שאתה תמצא את מה שעושה לך טוב בדרך שלך. קח אחריות על חייך. ואני מבחינתי מבטיח לכבד את הבחירות שלך, אם תשאל את דעתי תקבל אותה באהבה. אם תבקש עזרה ותהיה לי אפשרות לעזור, אעשה זאת בשמחה. גם אתה וגם אני בגיל שאנו חייבים לקחת אחריות.

     

    זכור שאבא יש רק אחד, והוא אוהב אותך.

     

    -משה ש.

     

     

    סליחה אמא, שהלכת לעולמך בלי שהתפייסנו

    כמעט 40 שנה אני בלעדייך, אבל זה כאילו קרה היום. הלכנו אחרי ארונך, המומים מכאב, נטושים, בוכים, תומכים זה בזה, מנסים לתפוס ולהבין שזה לתמיד. פרידה, פרידה אמיתית.

     

    לא תמיד חיינו בשלום, לא תמיד חשבתי עלייך רק טובות, לא תמיד זרמו חיינו על מי מנוחות. היו אפילו זמנים קשים, בהם הטחתי בך דברים ומילים של בת בגיל ההתבגרות. התווכחתי, שנאתי, כעסתי, אך בבוא רגע ההתפכחות לא היית, הלכת. חיים שלמים בלעדייך, אמא. לא היה עם מי להתפייס אפילו כשרציתי.

     

    אילו יכולנו להסביר זו לזו ולהתנצל זו בפני זו. נשארתי ככה סתם, ללא כתף תומכת, ללא עזרה ובלי להגיד את המילה "אמא" כמעט 40 שנה.

     

    לא הייתי ילדה כשהלכת, אבל הייתי לפני הכל: לפני גמר לימודיי, לפני היותי עצמאית ומרוויחה את לחמי בזכות עצמי, לפני נישואיי ולפני הולדת ילדיי. אלה צמתים בחיים שבהם יש הזדמנות להתפכח, להתפייס ולהמשיך יחד. בכל צומת שעברתי חשבתי עלייך. בכל צומת היה לי פיוס קטן איתך. רציתי שתבואי, תיהני, תתפנקי ותעזרי. חסרת לי.

     

    עכשיו אני רוצה להתפייס איתך, אמא. הגעתי לגיל שמתפייסים בו, גם עם עצמי וגם עם אחרים. מבינים גם את האחר, גם לו יש היסטוריה, גם לו יש צרכים משלו.

     

    מעולם לא פקפקתי באהבתך אליי, למרות שלפעמים אכזבתי אותך בהתנהגותי הפזיזה, בקלות-דעתי ובחוסר רצינותי. אבל את מבינה שהייתי ילדה, ילדה לא שקטה, ש-40 שנה בלעדייך לימדו אותה להיות רצינית ואחראית כמו שרצית.

     

    אז שוב סליחה, אמא, תמשיכי לנוח בשלום, ועכשיו לאחר שהתפייסנו גם אני אוכל להמשיך את דרכי בשלום.

     

    -רחל ש.

     

     

    החלטתי לא להרוג את העובר שנטעת בתוכי

    ברצוני להתנצל בפניך על כי החלטתי החלטה גורלית מבלי להיוועץ עימך. החלטתי לא להרוג את העובר שנטעת בתוכי. ניסיתי ככל יכולתי להסביר את עצמי, להסביר שפשוט אינני מסוגלת להרוג את הייצור אשר מתפתח בתוכי, להסביר שאני רוצה את הילד הזה, להסביר שאני באמת מאמינה בכל לבי שלא סתם זה קרה.

     

    אז, סליחה אב יקר, מאמא אוהבת.

     

    -אורית ד.

     

     

    סליחה דודה לאה, סליחה שלא מצאנו אותך בזמן

    ביום ראשון 31.07.2006, בשעות אחה"צ, קיבלנו הודעה שבצהריים יצאת לכיוון קופ"ח לבדיקה ועדיין לא חזרת. התקשרנו לקופ"ח והתברר לנו שבכלל לא הגעת. באותו רגע החל מסע חיפושים מטורף. משטרת ישראל העמידה שתי ניידות חיפוש, ואנחנו בני המשפחה יצאנו לחיפושים. חיפשנו בכל מקום אפשרי, חיפשנו במקומות שלעולם לא הייתי מעלה על הדעת להגיע אליהם.

     

    כבר שתיים לפנות בוקר ואנו עדיין לא יודעים היכן את. הייאוש התחיל לתפוס את מקום הפחד. נכנסנו לשדות קוצים וצרחנו את שמך בקולי קולות, מתוך תקווה שאולי תשמעי ותעני לנו - אבל אין קול ואין מענה. השחר עוד מעט מפציע. חזרנו הביתה לאגור מעט כוח, ואחרי זמן קצר שוב יצאנו אל הדרך.

     

    החיפושים התרחבו - בני משפחה נוספים הגיעו לחיפושים, ועדיין לא מוצאים את דודה לאה. מסוקים של משטרת ישראל עולים לאוויר לסייע בחיפושים ואין דודה לאה.

     

    שתיים בצהריים של יום 01.08.2006, וקול צרחה מיואשת נשמע מעבר לקו: "מצאתי אותה, מצאתי את דודה לאה, בואו מהר".

     

    הגענו המומים, והנה את שם, שוכבת בין השיחים, נטולת רוח חיים, דודה לאה שלנו. נראית שלווה, אבל עדיין מוזר. לא אמיתי. את נפוחה וכחולה וסגולה, וזה לא יכול להיות. אבל זה כן, זאת את. כולם החלו להתגודד, צעקות שבר נשמעות מכל עבר. פתאום קהל סקרנים מתחיל לנהור, איפה הם היו בזמן החיפושים.

     

    המשטרה הגיעה, מחלקת זיהוי פלילי הגיעו. הם מצלמים אותך, מזיזים אותך מרימים יד, מצלמים מורידים - מה קורה פה? היי, זאת דודה שלי, תהיו עדינים איתה!

    רכב של אבו כביר מגיע, נתיחה שלאחר המוות. מה קורה פה? סרט רע!

     

    דודה לאה, מה עבר עלייך, מה קרה? למה אין לנו תשובות? איך הגעת לשיחים? מי עשה לך את זה? היינו שם בליל אמש, קראנו את שמך, האם שמעת אותנו? אולי עדיין היית בין החיים ולא יכולת לשמוע אותנו? אולי היית עדיין בחיים ולא היה לך כוח לענות לנו?

     

    דודה לאה, סליחה שלא מצאנו אותך קודם. אולי היינו מוצאים אותך בחיים? אולי היום היית יושבת איתנו? סליחה שלא הגענו קודם! בכל אשר את נמצאת אני מקווה שאת סולחת לנו שלא הגענו יותר מוקדם.

     

    -יעל

     


    מצטערת על שימים ולילות לא הייתי בבית (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

     

    סליחה ממשפחתי על שהאמנתי שיהיה כאן אחרת

    סליחה, משפחה יקרה, שימים ולילות לא הייתי בבית. נטעתי בכם תקוות שכל השעות האלו מחוץ לבית והמלחמה שלי למען חברה חדשה יביאו שינוי. סליחה שהייתי נאיבית ונתתי לכם להאמין שהפעם מצבנו יהיה אחר, שהלילות ללא שינה שבהם נלחמתי למען ממשלה אחרת יביאו שינוי.

     

    סליחה שנטעתי בכם את האמונה שכל כך חסרה לי היום. אני מבקשת מכם סליחה גדולה. ממך, בעלי, שלא הקשבתי לך ולא עזבנו את הארץ למקום שיכבדו את צרכיה של בתנו הנכה. סליחה ממך, בתי הגדולה נטלי, ששעות לילות וימים נטעתי גם בך את התקווה שיהיה פה אחרת והיום קשה לי להאמין בזה וסליחה גדולה ממך, בתי הקטנה שמחה, שאת יושבת בכסא הגלגלים, מישירה מבט אליי ורואה בי את התקווה. מצטערת, וסליחה על עוד ימים רבים שיבואו של מאבקים שאמא לא תהיה בבית. סליחה, משפחה יקרה.

     

    ואם יורשה לי לבקש סליחה מאריה צ. ז"ל, סליחה שאני עכשיו לא נלחמת לפי דרכך. מבטיחה שהשנה, אריה וחברים, אלחם יותר ורק למענכם, ילדים יקרים, הורים יקרים וחבריי הנכים. השנה לא תהיה אבן שלא אהפוך למענך, שמחה, ולמען חברה בריאה וטובה יותר. ותסלחו לי, משפחתי, על שנה שתהיה אולי קשה יותר.

     

    -עילית ש. 

     

     

    • כל המכתבים התקבלו במערכת במסגרת פרויקט הסליחות. התמונות הן אילוסטרציה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מכים על חטא - צרור מכתבים גלויים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים