בלי התכנסות אין ממשלה
הדמוגרפיה ממשיכה לתקתק בלי קשר לטילים של נסראללה. אם הספדתם את ההתכנסות, חיזרו לבוחר
קונצנזוס לאומי: מביבי עד פרס מסכימים כולם שקונספט הנסיגות קרס, נמחץ תחת תילי תילים של טילים. העם הזה צריך לנוח, מסבירים לנו, הוא משווע למזור לפצעי הקיץ האחרון. זה לא הזמן לדרמות חדשות שיפלגו את העם, ובכלל, אומר אולמרט, ראש ממשלה אמור לנהל את ענייני המדינה - מי אמר שזו לא אג'נדה כבדה דיה? הגדיל לעשות מקורבו, העיתונאי דן מרגלית, שלא הסתיר בעבר את תמיכתו בהתכנסות - אך משוכנע כעת שהמנדט מת, ואם עוד רוצים ללכת על זה - חייבים קודם לחזור אל הבוחר.
האמת? נשמע משכנע. אבל למה לעצור כאן? "קדימה" הבטיחה לנו קצת יותר חמלה, פרץ הבטיח שלא יהיה אף ילד עני במדינה, גם ש"ס בטח הבטיחה משהו למישהו. אבל נסראללה כפה עלינו מלחמה - אז צריך לחזור לבוחר. יום לימודים ארוך? מפעל הזנה? משטרה חזקה יותר? רחובות נקיים יותר? בשום אופן לא, לא לפני שהולכים לקלפי. נשמע מוגזם? אולי. אבל כשעוצרים וחושבים עם יותר ראש ופחות בטן, הקשר בין המלחמה האחרונה לתוכנית ההתכנסות מקרי לא פחות.
כי מהי בעצם תוכנית ההתכנסות? לפנות את הרוב המכריע של ההתנחלויות מעבר לקו הירוק, להשאיר את רוב המתיישבים בגושים הגדולים ולצאת מרוב רובם של שטחי הגדה המערבית. "עדיף בהסכם", אמר לנו אולמרט, "אבל לא נחכה להם לנצח - אם לא יימצא שותף בצד השני, ניקח את גורלנו בידינו". והנימוק מעולם לא היה פילנתרופי; הפצצה הדמוגרפית המתקתקת, הכמיהה לרוב היהודי בגבולות בני הגנה, הסכנה לדמוקרטיה ולטוהר המידות בצל הכיבוש המתמשך - כל אלה עמדו בבסיס הרעיון, והם שהביאו לקדימה, מפלגת פודינג אוורירית שגייסה מועמדים מן הגורן ומן היקב, את הבכורה.
אם אכן קרס הקונספט החד-צדדי, הרי שכבר אחרי ההתנתקות קרס הוא, וללא כל קשר לנסראללה וטיליו. אם נכשלה היציאה מעזה, זה קרה כבר בקסאם הראשון, ודאי במנהרה שנחפרה תחת הגדר ודרכה הוברח גלעד שליט. אלא שאז אולמרט לא הספיד את התוכנית הגדולה. הרי ערב המלחמה עוד טייל לו בבירות העולם וניסה לשווקה, ובשיא הקרבות הכריז - בעיתוי חסר תקדים באומללותו - כי הניצחון יסייע למהלך. אז מה בעצם השתנה מאז? מה גרם לו להודות בפני שריו שההתכנסות מתה, ובפני מראייניו - שדי לנו בראש ממשלה מנהל ומשקם?
למה בעצם לגנוז עכשיו את התוכנית? כי חיזבאללה חטף חיילים? כי יצאנו למלחמה צודקת אך נמהרת, ולא ממש הלך לנו? כי הממשלה נעלמה ופיקוד העורף התאדה והצפון הופקר? הלא כל אלה התרחשו במקביל לבעיה הדמוגרפית והמוסרית שלנו בשטחים, לא במקומה.
ובכלל, ממתי יש למדינה הזאת "זמן לנוח"? הפלסטינים יחכו שנתעשת, העולם ייתן לנו שבוע אחד של חסד? הנה, כבר עכשיו צצות להן יוזמות עולמיות כפטריות אחרי הגשם: הסעודים חוזרים, בלייר מבטיח להקדיש את שארית כהונתו לאזור המדמם הזה, המצרים כבר כאן, הדובר של יוניפי"ל בלבנון כבר פוזל דרומה לשטחים. איך אמרה ציפי לבני לנחום ברנע במוסף לשבת האחרון? "כאשר אנחנו לא יוזמים פתרונות, העולם בא עם פתרונות משלו. כעורכת-דין העדפתי תמיד לשלוח את החוזה שאני כתבתי לצד השני, לא לחכות לחוזה שחיבר מישהו אחר".
אבל לא רק העולם קצר סבלנות. מספיק לנכוח בשתי שיחות סלון ובעוד ארוחת שבת אחת כדי להבין, שמצב הרוח הלאומי מגרד את הרצפה. אהרון ברק אמר את זה בטקס הפרידה. זו גם המלחמה, זה גם הפחד מיום הדין של אחמדי-נג'אד, אבל יותר מכל - זו התחושה של אובדן דרך, של הליכה סחור-סחור, של חושך בקצה המנהרה. נכון, אנחנו חשים פגועים ונבגדים, שוברים את הכלים ולא משחקים, אחרי ש"נתנו אדמה, קרענו את העם וקיבלנו קסאם". אבל אווירת העגלה התקועה, היעדרה של תוכנית המתיימרת לחלץ אותנו מהבוץ, קשים עלינו עוד יותר. כך היה בשיא האינתיפאדה, כשבאו יוזמות ז'נבה ומסמך נוסייבה-איילון, כשנולדה היוזמה הסעודית. "אין ואקום בסכסוך", אומרת לבני. שרון הבין את זה בשפל הסקרים - והכריז על ההתנתקות.
גם אם קרס הקונספט החד-צדדי, הרי שעצם הצורך בחלוקת הארץ שריר וקיים. הדמוגרפיה ממשיכה לתקתק, השליטה בעם אחר ממשיכה להשחית כל חלקה טובה, הצבא מוסיף למלא משימות שיטור בשטחים במקום להתאמן בהסתערות על יעד מבוצר. וקצת קשה לשמוע, אבל אולי, רק אולי, יש לנו פרטנר: אבו-מאזן נחוש מתמיד להתקדם, החמאס מוכן לתת לו - ולהביא כל מסמך למשאל עם. לכל הפחות, שווה לבדוק את האופציה הזאת, במקום להכריז על מותן של תוכנית בטרם עת. ואם כבר הכרזתם - כפרפראזה לתביעתו של דן מרגלית - דווקא אז חייבים אתם לחזור אל העם; כי העם שהצביע קדימה, הצביע התכנסות.
למי יש זמן לנוח?
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
