זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהאודם יחזור אל לחיי השמאל. ציוצים ראשונים בדבר השלום המתקרב עם סוריה, השכנה החביבה ומלאת החומוס, נשמעו מציפי לבני. זו התעוררה מהתרדמה הנסיכית ומינתה "פרויקטור", שיכין לנו תיק סורי מושלם עד לכנרת. אחריה קפץ השר דיכטר בראש האווילים ונידב את רמת הגולן תמורת "שלום אמת". בהמשך קבע סקר כי 54 אחוזים מהציבור תומכים במו"מ עם דמשק, והמשמעות הפשוטה: רוב הציבור מוכן לתת את כל רמת הגולן תמורת כלום.
תזכורת ולקח בצידה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כבשה ברית-המועצות ארבעה איים קטנים, האיים הקוריליים בצפונה של יפן. למרות אינספור תחנונים מצד יפן הנכנעת, מוסקבה בשלה: האיים שלנו לנצח. אחד הנימוקים המרתקים היו ש"כבר עבר זמן רב מאז הכיבוש". לא חשוב שגודל האיים הוא כעובי שפיץ העיפרון, מה שקובע הוא העיקרון: שטח כבוש לא יוחזר, במיוחד לא לצד המפסיד.
שטחה של רמת הגולן, כולל החרמון, מהווה כשש עשיריות האחוז משטחה של סוריה (1,158 קמ"ר לעומת יותר מ-185 אלף קמ"ר). מדינת ענק נלחמת בחירוף נפש, ללא פשרות ועם הרבה סבלנות, על חלקת אדמה זעירה שנכבשה בידי ישראל, זו שהותקפה תחילה, וכל זאת לפני כמעט ארבעים שנה. ברור שהשמאל יקפוץ ויספר לנו כי ישראל פתחה באש ראשונה. ההגדרה לפיה הפותח באש הוא זה המעמיד בפני יריבו שתי בררות - לפתוח באש ולהינצל או להיכנע - כנראה נעלמה מעיניו.
והנה, לפני ימים אחדים התראיין, איך לא, אלוף במיל. אורי שגיא, "מומחה לענייני הרמה". חדוות הנסיגות חזרה אל קולו, כאילו מלחמת לבנון השנייה לא הייתה ולא נבראה, כאילו שמה שחסר לאסד זה רק חצי אחוז משטח ממלכתו.
כיצד אנו נראים בפני העולם החופשי, שסוף-סוף התעורר והחל להילחם בטרור, שעה שאנחנו מתגמלים את התוקפן בכל עת ובכל מצב? אני
מדמיין לעצמי כיצד הם אוחזים בראשיהם כלא מאמינים: היהודים הללו נפלו על הראש, לא לומדים כלום. מה, גם שם בגולן ישנו עם כבוש? וגם העברית הנכונה אינה שגורה בפיהם: "אנו מכירים את המחירים, אנחנו מנוסים במתן מחירים, הלכנו בשני מקרים מול שתי מדינות והסדרנו את הדברים", אומר דיכטר. אוי לבושה. גם שר הביטחון אמר שישראל תשלם "מחירים יקרים" במו"מ מדיני עם הסורים. ומה יישאר לתת לפלסטין הכבושה, ומה לאיראן? ואם פתאום יתחשק ללוב או ללבנון לעשות שלום, מה ניתן להן בתמורה?
מסופר על חכמי חלם, שיום אחד הובא בפניהם דיון בדבר גשר המחבר בין חלקי העיר, אשר חור נפער לרוחבו. אנשים נפלו אל מותם ואחרים נפצעו. הפיתרון אשר נמצא לאחר שבעה ימים ושבעה לילות היה להקים בית-חולים מתחת לגשר, ובאו המנוחה והשלום אל העיר. זהו בערך אופי הפתרונות, אותם מציעים חכמי השמאל זה עשרות בשנים. רוצים שלום? כמובן, ניתן שטחים. למה? ככה. הרי הדבר היחיד שיש לישראל להציע הוא שלום - וממנה דורשים שטחים; הדבר היחיד שלערבים יש להציע הוא שטחים - ומהם אפילו את הבקשה הצנועה הזו אין דורשים.
ד"ר גבי אביטל, מרצה באקדמיה לטיס של חיל-האוויר וחבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
