שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מי אוהב את הממשל הצבאי?
    עיון בטיעונים בעד ונגד הממשל הצבאי, מלפני יותר מ-45 שנה, מדגים לנו יותר מכל עד כמה שום דבר במדינת ישראל לא ממש השתנה

    עיון מעמיק בארכיוני העיתונים במהלך עשרות שנות קיומה של מדינת ישראל עלול לעתים להעניק לקורא תחושה מערפלת של תנועה במעגל, שכן, למרות השנים שחולפות, נראה כי הנושאים העומדים על סדר היום אינם משתנים, משל, מה שהיה הוא שיהיה. אחד מאותם נושאים מלהיטי רוחות, העולים מעת לעת לכותרות, הוא סוגיית יחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים. 

     

    באוקטובר 1961 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" סדרת כתבות, שהוקדשה רובה ככולה לעניין הממשל הצבאי שהוטל ב-1949 על ערביי ישראל (בפועל היה קיים החל מ-1948). על אף שלא השפיעו על אופי המדיניות בפועל, מספקות הכתבות הצצה מרתקת אל מעמקי הזרמים הפוליטיים והרגשיים במערכת היחסים המורכבת בין ערביי ישראל למדינתם. רלוונטי לישראל של 2006? אתם תגידו.

     

    קצת היסטוריה ותיכף נגיע

    "מדינת ישראל (...) תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

    מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל

     

    כשנה לאחר ההכרזה על עצמאותה של מדינת ישראל, הסתיימה המלחמה ופרק חדש נפתח בתולדות המדינה. לצד שלל האתגרים שעמדו בפני ראשי המדינה הצעירה ניצב אתגר נוסף - ההתמודדות עם התושבים הערבים שנותרו בארץ. בתום המלחמה נותרו בשטח ישראל רק כ-150,000 ערבים, שהפכו מקהילה דומיננטית למיעוט תחת שלטונם של המנצחים, ובהתאם לכך נדרשו מקבלי ההחלטה לגבש מדיניות הולמת. 

     

    בדומה לסוגיות אחרות הבוערות מעת לעת בסדר היום הלאומי, גם עניין היחס לערביי ישראל התחיל את דרכו תחת מעטה של קונצנזוס חמים ונרחב. כאשר מוראות המלחמה והעימות שקדם לה עדיין היו טריים בזיכרון הלאומי, נדמה כי ברור היה לכל כי האויבים של אתמול לא יהפכו בהרף עין לאזרחים נאמנים. בהתאם לרוח זו הוביל רה"מ דוד בן גוריון מהלך שבסיומו מוכרז ממשל צבאי על איזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית (למעט ערים מעורבות כמו חיפה ויפו).

     

    במסגרת הממשל הצבאי הוטלו על האזרחים הערבים מגבלות שונות. הקשה שבהן - הצורך בקבלת אישור תנועה למטרת יציאה ממקום המגורים. הממשל הצבאי פיקח על תנועותיהם ועל מעשיהם של ערביי הארץ והחיל עליהם את חוק השיפוט הצבאי, אשר איפשר פגיעה תכופה בזכויותיהם כאזרחים. בנוסף לכך, נהגה המדינה החל מראשית שנות ה-50 להפקיע בשיטתיות אדמות ערביות על פי חוק נכסי נפקדים. 

     

    הקלות מיוחדות וביטול הצורך באישורי תנועה ניתנו לכפרים שהוכיחו את "נאמנותם" למדינה, כגון כפרים דרוזים, וכן למי שהסכים לשתף פעולה עם שירותי הביטחון הישראלים.

     

     

    בואו נדבר על זה

     השנים עוברות, והספקות שהושמעו בתחילה בהיסוס, מתחילים להישמע מעל דפי העיתונים בקול רם יותר ויותר - האם עדיין קיים צורך בהכפפת האזרחים הערבים לממשל צבאי? במהלך שנות ה-50 עלה הנושא מעת לעת לכותרות כאשר נעשו מספר נסיונות פוליטיים וציבוריים להביא לביטול הממשל הצבאי, אולם מערכת הביטחון ודעתו האיתנה של בן גוריון עמדו בפרץ והממשל נותר על כנו.

     

    בסוף אוקטובר 1961 מאתגר "ידיעות אחרונות" את קוראיו בכתבת תחקיר מיוחדת תחת הכותרת: "הממשל הצבאי. מי רוצה בו? מי מתנגד לו?". לאחר סקירה נרחבת של תולדות הממשל הצבאי ומחקר מעמיק מנסח צוות כתבי העיתון את רשימת הטיעונים בעד ונגד הממשל הצבאי על פי נושאים מרכזיים:

     

    מצב חירום:

    • נגד - אין כיום מצב חירום מסוכן.
    • בעד - זוהי אשליה חמורה. הכוננות של מדינות ערב והפעילות המודיעינית בישראל מוכיחים זאת.

     

    בטחון:

    • נגד - הנימוק אינו בטחוני ומגמתו מפלגתית.
    • בעד - גורם ההרתעה גם הוא נימוק בטחוני מספיק.

     

    השתלבות:

    • נגד - הממשל הצבאי מונע את השתלבות האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית.
    • בעד - המצב הפוך. הממשל לא הוטל על אוכלוסייה "מזדהה" אלא על אוכלוסייה עוינת.

     

    דמוקרטיה:

    • נגד - הממשל הצבאי שולל את הזכויות הדמוקרטיות של אזרחי המדינה.
    • בעד - דמוקרטיה אינה איבוד עצמי לדעת. הנימוק הבטחוני הוא הקודם.

     

    מפלגות:

    • נגד - הרי הערבים מצטרפים למפלגות ישראליות. האין בכך סתירה לטענה שאינם "מזדהים"?
    • בעד - הערבים הכירו בפיצול שלנו. רק הממשל מונע מהם את ניצול החולשה הזו לקידום שאיפותיהם הלאומיות.

     

    לאומנות:

    • נגד - האין מגזימים בייחוס שאיפות לאומיות ופעולות חתירה לערבים?
    • בעד - קיום הממשל הצבאי מונע את יצירתם של "תאים עויינים" לישראל וכבר אירעו מקרים כאלה.

     

    תעמולה:

    • נגד - הרי הממשל הצבאי הוא נשק תעמולתי נפלא בידי הערבים בחו"ל נגדנו.
    ציטוט - דוד בן גוריון
    במהלך דיון בעד ונגד הממשל הצבאי, 1960
    "אני יכול להבין לנפש ערבי, גם אם הוא שונא אותנו. אולי במקומו הייתי נוהג כמותו".
    • בעד - והפליטים, האין זה נשק בידם? בכל זאת אנו מתנגדים להחזרתם כי בנפשינו הדבר.

     

    נאמנות:

    • נגד - אין זה נכון שהערבים אינם נאמנים למדינה ומבצע סיני יוכיח,שכן שרר אז שקט בריכוזים הערבים.
    • בעד - אולי נבע השקט דווקא מהעובדה שהערבים ידעו כי קיים אצלם שלטון צבאי? מבצע סיני היה כה מהיר ומפתיע עד שנמנע מהם לעשות משהו. לא ברור מה היה קורה אילו נאצר היה יוזם.

     

    מה שעשינו:

    • נגד - הממשל הצבאי מאפיל על כל הטוב שעשינו למען הערבים.
    • בעד - מה שעשינו, למען הערבים עשינו. אך לא על מנת "לקנות" את ליבם, אלא משום שהם זכאים לכך ככל אזרחי המדינה.

     

    מפלגת השלטון:

    • נגד - הממשל הצבאי משרת את מפלגת השלטון.
    • בעד - אין זה נימוק לגופו של עניין. אם אכן כך הדבר יש להחליף את מפלגת השלטון, אך אין לפגוע בממשל הצבאי עצמו.

     

    מוסר:

    • נגד - עצם קיומו של הממשל הצבאי אינו לפי הנורמות המוסריות של העם היהודי.
    • בעד - קיומו הפיזי והלאומי של העם היהודי הוא הנורמה המוסרית והיהודית העליונה. 

     

    איננו רוצים בכלוב ולו גם מזהב צרוף

    "רבע מיליון הערבים החיים בישראל סובלים למעלה מ-13 שנה, מהיחס הנורא ביותר בתולדות האנושות כולה. הם חיים חיי גהנום משום שהממשל הצבאי באזורי מגוריהם מפעיל נגדם מדיניות של טרור שאין דומה לה באף מדינה בעולם"

    מתוך מאמר על הממשל הצבאי בשבועון מצרי, בעקבות הפגנות בישראל נגד הממשל הצבאי, 1961

     

    בשבוע לאחר מכן מפרסם "ידיעות אחרונות" כתבה שניה בסדרה המיוחדת, הפעם יוצא יהושוע חלמיש, כתב העיתון לעניינים ערביים, מגבולות הדיון הסוער בציבור היהודי ויוצא לברר מה חושבים הערבים עצמם על הממשל הצבאי לו הם כפופים. כאשר מעמת הכתב את אחד מראשי הכפרים הערבים במשולש עם הציטוט המובא מן השבועון המצרי, הוא זוכה לתגובה הבאה: "אילו ידעו הערבים במדינות השכנות את האמת על מצב בני המיעוטים בישראל, אילו ניתנה להם ההזדמנות לחזות במו עיניהם בהתפתחות העצומה שחלה בכפרים הערביים מאז קום המדינה, כי אז אין ספק בכך שעל אף קיומו של הממשל הצבאי היו מרביתם מעדיפים את "חיי הגהנום" במדינת ישראל על "חיי הנועם" בארצות ערב". לאחר שסיים להחמיא לשלטון הישראלי ממהר הדובר להבהיר: "אל תסיק מכך שאני רוצה בהמשך קיומו של הממשל הצבאי". 

     

    גם מן המרואיינים הבאים בכתבה מחלץ הכתב תשובות דומות: רובם ככולם דורשים את ביטולו של הממשל הצבאי, אולם מצייינים במקביל כי החיים במדינת היהודים נוחים למדי, וכי הממשל הצבאי מסב להם קושי רגשי ותחושת אפליה יותר מאשר קושי מעשי. רבים מהם מתרעמים נגד הטענות הנשמעות כי עליהם להודות לממשל הצבאי על העלייה ברמת החיים: "תנאי חיינו החומריים שופרו אך איננו חשים עצמנו חופשיים ובעלי זכויות שוות לאלה של היהודים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא עובדת קיומו של הממשל הצבאי... רמת החיים שלנו שופרה כאשר שיפור בשטח זה חל במדינה כולה שגם אנו אזרחיה. כמה מהם מצטטים באוזני הכתב פתגם ערבי עממי שנועד לשקף את הלך הרוח בציבור הערבי לגבי הממשל הצבאי: "אינני רוצה בכלוב ולו גם מזהב צרוף".

     

    לצד המחאה העדינה יחסית מציין חלמיש כי זכה לקבל כמה תגובות בוטות מעט יותר, בעיקר מצעירים ערבים משכילים אשר ליבם מלא בטינה וזעם נגד שלטונות המדינה ככלל והממשל הצבאי בפרט: "כל מגמת קיומו של הממשל הצבאי הינה להשתלט על הערבים בישראל ולדכא אותם, במיוחד מהבחינה הכלכלית". צעיר ערבי אחר יוצא נגד הנימוק הבטחוני עליו נשען הממשל הצבאי: "אם צעיר ערבי רוצה לפגוע בביטחון המדינה על ידי ריגול או בכל דרך אחרת, לא יוכל לעולם הממשל הצבאי למנוע בעדו זאת ... הנה אני נמצא עתה כאן בתל אביב ללא רשיון ואיש מן הממונים על הבטחון אינו יודע על כך. ואל תחשוב כי הנני היחיד". 

     

    אחרית דבר

    למרות שלל ועדות, הפגנות, והצעות חקיקה הצליח הממשל הצבאי לשרוד שנים רבות ובמסגרתו נוהלו חייהם של מרבית אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. עד אשר ב-1966 הודיע רה"מ לוי אשכול בכנסת על ביטולו. לאחר מכן הועבר הטיפול באזרחים הערבים לידי משרדי הממשלה השונים. 

     

    לארכיון במנהרת הזמן - לחצו כאן 

     


     

     

     


    פרסום ראשון: 04.10.06, 23:19
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מי אוהב את הממשל הצבאי?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כפר קאסם
    צילום: דוד הכהן
    צילום: זיו קורן, לע"מ
    רחוב באום אל פאחם
    צילום: זיו קורן, לע"מ
    כפר ערבי בגליל
    צילום: עמית מגל
    מומלצים