ארוכה הדרך הביתה
כשהתלמידים הערבים משכונת הרכבת ברמלה אומרים שהם הולכים לבית הספר, הם באמת מתכוונים לכך. השנה בוטלו ההסעות, ובכל יום הם נאלצים לצעוד 2.5 קילומטר מביתם ועד לבית הספר, כשבדרך הם גם צריכים לחצות מסילת רכבת ולדלג מעל שרשרת מכשולים. עיריית רמלה: "השכונה נבנתה באופן לא חוקי, העיריית אינה רשאית לבצע הסעות ממקום בלתי מוסדר"
כאשר התלמידים הערבים ברמלה אומרים שהם הולכים לבית הספר, הם באמת מתכוונים לכך: בעוד שמאות אלפי תלמידים צועדים בנחת מדי יום אל ההסעה המובילה אותם בבטחה לבתי הספר, יש בישראל של סוף שנת 2006 גם כאלה שעושים דרך אחרת לגמרי. עשרות תלמידים ערבים בשני בתי ספר יסודיים ברמלה נאלצים לצאת מדי יום למסע רגלי ארוך ורצוף סכנות לבית הספר, ובחזרה לבתיהם בשכונת הרכבת בעיר.
הצלצול בסיום הלימודים בבית הספר היסודי "אבן סינה" הוא אות הפתיחה למסע מפרך בן 2.5 קילומטר בשמש הקופחת. "אנחנו צריכים לקום בשש בבוקר כדי להגיע לבית הספר בשבע וחצי", מספר תלמיד בית הספר, יוסוף אבו גאנם, שמוביל את חבריו הקטנים יותר, הנושאים על גבם ילקוטים גדולים. "גם בחזרה קשה ללכת כל כך הרבה. חם, מאוד חם".
פרץ האנרגיה שלהם עם סיום הלימודים הולך ומתעמעם ככל שהמכשולים בדרך מתרבים. אחד-אחד הם מדלגים מעל מים שזורמים ברחוב, כשהם מנסים לשמור אחד על השני שלא לרדת יותר מדי אל הכביש הסואן.
מרחוק כבר אפשר להבחין במסילת הרכבת הצמודה לשכונה. מתקרבים אל המסילה ואז, סמוך לפסים, פתאום מגיעה רכבת שדוהרת ברעש נוראי. הילדים נחרדים, וקריאות בהלה נשמעות. הרכבת מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש.
"היא עוברת כל חמש דקות, ולא צופרת", אומרת פאיזה אבו גאנם, אם לחמישה ילדים בבית הספר, "זו סכנה גדולה מאוד. אני וההורים האחרים חוששים כל רגע לגורל הילדים שלנו".
"אצל היהודים אין מסילת רכבת", אומר הילד יוסוף אבו גאנם, פניו כבר אדומות לגמרי מהשמש, רגע לפני שאנו חוצים את המסילה. כמה רגעים לאחר מכן כבר חוצה רכבת בכיוון ההפוך, ואחד הילדים הקטנים מתלבט אם להשליך לעברה אבן קטנה. השיירה הקטנה נעה בעצלתיים אל קו הסיום.
"הם מתעייפים, מתמוטטים אחרי הדרך הזו, ואין להם כבר כוח ללכת לבית הספר", אומרת פאיזה אבו גאנם, "לאף אחד לא אכפת. בעירייה מזלזלים בנו, עבורם אנחנו בכלל לא קיימים על המפה".
ראש העירייה, יואל לביא, מודה בפנינו בפה מלא שהיה רוצה ב"התאיידותה" של השכונה, אבל הילדים, למורת רוחו, עדיין שם, ונותר להם מכשול אחרון בדרך אל ביתם – מעבר בצמוד לכביש המהיר, כביש 44, הסוגר על השכונה מהעבר השני.
"מצד אחד יש את הרכבת, מהצד השני הכביש המהיר, אין לנו לאן לצאת", אומר סברי אבו גאנם, "וכל הזמן יש לנו נפגעים".
עמיר, בנו של יוסוף אבו סביט, תלמיד בית הספר "אבן סינה", נדרס על ידי הרכבת בשנת 2000, בדיוק בקטע אותו חצינו. "עמיר היה בן 12, שחקן כדורגל מצטיין שאהב גם לרכב על סוסים", מספר אביו. "אף אחד מהרשויות לא בא לנחם אותנו, בשבילם זה עוד ילד ערבי שמת. זה רק עניין של זמן עד שיהיו כאן עוד טרגדיות".
אבו סביט, שאביו נפל במלחמת יום הכיפורים ובן משפחה נוסף שלו, חייל, נהרג בתחילת האינתיפאדה, מתקומם נגד האפליה ביחס לתושבים הערבים. "אני עצמי עבדתי כנהג הסעות בעיר, הסעתי תלמידים גם במרחק של 20 מטר מבית הספר, אז למה לנו אין הסעות? זה מכניס את השנאה בלב של הילדים שלנו".
רק רוצים לישון
השנה בוטלו ההסעות לילדים בנימוק ש"נקודת האיסוף שלהם בשכונה מסוכנת". את ההיגיון המשונה הזה, ההורים מתקשים להבין. הם הגישו תביעה בדרישה להסדיר את הנושא. העירייה, מצדה, מאשימה את ההורים באחריות למצב, משרד החינוך עוצם עיניים, ובינתיים מי שנופל בין הכיסאות הם הילדים, שביטחונם מופקר.
להורים הוצעה תחנת איסוף בתחנה המרכזית, הרחוקה מהשכונה ושמחייבת שוב חצייה של פסי הרכבת. הם זועמים על ה"תרגיל", ותולים את תקוותם בדיון נוסף שאמור להיערך בבית המשפט אחרי חג סוכות. "השופט צריך לשים על עצמו ילקוט כבד כזה כמו שהילדים סוחבים", אומר אבו סביט, "ללכת איתו את כל המרחק שהם עוברים, ואז להחליט".
אחרי המסע, הילדים מרווים את צמאונם בתום בברז שניצב בתוך השכונה. רגע לפני שהם מתפזרים לבתיהם הם מבקשים: "תנו לנו הסעה, כמו אצל היהודים".
ומה אתם הולכים לעשות עכשיו בבית?
"לישון", הם עונים פה אחד.
העירייה: "ההורים אשמים, שהשכונה תתאייד"
מעיריית רמלה נמסר בתגובה כי "אכלוס אזור זה מקורו במספר מבנים של עמידר, אשר מסביבם הוספה בנייה בלתי חוקית. תושבי השכונה, משיקולים כלכליים גרידא, ועל מנת להרוויח דמי פינוי בעתיד, בחרו מרצונם להקים את ביתם על מסילת רכבת ובצמוד לכבישים ראשיים תוך התעלמות, חוסר אכפתיות וסיכון ילדיהם עצמם. משכך, תמוהה טענתם כלפי העירייה באשר לסיכון ילדיהם – סיכון אותו יצרו במו ידם.
"הם העדיפו לתפוס קרקע לא שלהם, במקום האסור לבניית מגורים ואחרי זה לבכות בדמעות תנין שהם מקופחים. בעוד מכוניות המרצדס וה-BMW יוצאות ונכנסות מהשכונה ללא דמעות.
"עם כל הכבוד, ועל אף הרצון, עיריית רמלה אינה רשאית לבצע הסעות ממקום בלתי מוסדר ובניגוד לחוקי מדינת ישראל, תוך סיכון התלמידים וחיי המשתמשים בכבישים הארציים הללו. שכונה זו צריכה להתאייד, כדי שתושבי העיר המקופחים מהמגזר הערבי ברמלה יחיו באותם תנאים שחי בהם כל תושב ברמלה, שחלים עליו חובות קיום החוק ויהיו חייבים בקיומו של החוק".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "האחריות על ארגון ההסעות הינה של הרשות המקומית. משרד החינוך מעביר את חלקו למימון ההסעות לזכאים. במקרה המדובר, ישנו ויכוח ענייני בין העיריה לתושבים בנוגע לאפשרות הטכנית להפעיל במקום הסעות. הנושא נמצא גם בדיון משפטי ומן הראוי להמתין להחלטות בית המשפט".
לפנייה לכתב/ת 
.jpg "צילום: אחי מאיר פורת")
