תחזקנה ידיכם: שיר הלל לעוסקים בסיפוק עצמי
תוכניות האירוח מרבות לעסוק במיניות, אך עצות המומחים מופנות בעיקר למי שכבר נמצא במערכת יחסים מסוג כלשהו. מעטות השיחות העוסקות במי שידו כשלה בהשגת קשר בר קיימא עם זולת כלשהו, ולכן נדדה בבושת פנים דרומה
יש כאלה מאיתנו שנמצאים במערכת יחסים מספקת שבינו לבינה. חלקנו מעדיפים יחסים של בינו לבינו או בינה לבינה. יש אף ששפר מזלם ולעיתים מתנסים במפגשים סוערים של בינו לבינן או בינה לבינם. אך יש גם בינינו כאלה, שמטעמים שונים חווים תקופות שחונות ונאלצים להסתפק ביחסים שבינם לבין עצמם. בקיצור, חבר'ה, אם נרצה או לא נרצה, אנשים מאוננים.
האמת המרה היא שקיים קשר שתיקה סביב מצבם של הסובלים מחסך מיני-רגשי , חסך המוביל אותם לאוננות סדרתית. סיפורם של אלה נדחק לקרן זווית, והטיפול בבעייתם נזנח. הבושה שבחשיפת המקרר הריק לעיני צלם העיתונות במקרה של מחסור חומרי היא כאין וכאפס לעומת חשיפת "המקרר הרגשי" המתריס ללא אומר בדלות תכולתו ש"לא הולך לי עם המין שני". ולכן נשמרת אותה דממה בהסכמה, מראית של "הכל בסדר", ואף אחד לא אומר את האמת הפשוטה: הריבוד החברתי במדינתנו ובעולם כולו אינו מתבטא רק בעליונות של בעלי ההון והסטטוס החברתי על משוללי הממון והמעמד. קיים ריבוד חברתי נוסף המאופיין בפער, העולה לעיתים על הפער הכלכלי, בין פרטים המחזיקים במשאבים מיניים ענפים לבין פרטים הנדחפים בעל כורחם לחיטוט בפח הזבל המיני של הסיפוק העצמי.
בהיותי סטנדאפיסט שמתי לב כי האוננות היא נושא רגיש ביותר בחברתנו. באופן מפתיע ניתן להבחין כי לעיתים הקהל היושב באולם יצחק למשמע בדיחות "שחורות" על שואה, פיגועים ומחלות סופניות, לא עלינו, אך ייאלם דום לשמע קטע העוסק בסיפוק עצמי. לעיתים נראה כי אנשים מרגישים בנוח לדון בנושאים מסוימים על אף היותם טעונים, רק מפני שהם מרגישים מרחק בטוח מהם. שהרי נאצים היו פעם מזמן, כשכולם עוד היו בשחור לבן, פיגועים זה משהו שקורה רק לאלה מהעיתון והחדשות, החולים סגורים בבתי חולים, ואילו העוסקים במשלח יד נמצאים סביבנו כל הזמן, אי שם בחשיכה, עוסקים במלאכתם הזדונית.
המצב הוא אכן לא פשוט. כיצד נדע לזהות מי מאיתנו עוסק בפולחן שטני זה? כל אחד הוא בגדר חשוד פוטנציאלי: בן השכנים התמים, הדודה הנחמדה מהמכולת, אפילו השוטר המנומס המכוון את התנועה בשעות העומס. אין ספק, הפאניקה האוחזת בציבור הרחב בכל פעם שמושמעת מילה מנגזרת השורש א.נ.ן. מובנת. בעיקר מפני שלא נעים להודות, אך בשלב זה או אחר, למשך תקופה זו או אחרת, בתדירות כזו או אחרת, גם אנחנו, רחמנא ליצלן, חטאנו בכך.
חלקכם יטענו במידה מסוימת של צדק כי העלאת הנושא באופן פומבי נתקלת בתגובה צוננת מפני שעיסוק זה נמצא בתחום צנעת הפרט ואין זה מן הראוי שיידון בפורומים פומביים. טענה זו היתה מתקבלת בברכה אילו "בדיחות שירותים", העוסקות בכמה מהאינטימיות שבפעולותינו, לא היו זוכות לתגובות נלהבות בקרב קהל המחמם בישבניו הלוהטים את כסאות מועדוני הסטנד-אפ.
מכאן ניתן ללמוד כי מעבר לבושה הטבעית, הרי שנראה כי לפעולת סחיטת הלימון נלווים רגשות אשם הנטועים עמוק בתוכנו. חשבו רגע על המונח השגור לעיתים בפי מאוננים נלהבים אך חסרי זהירות, "תפסו אותי מאונן". עצם השימוש בפועל השמור לתיאור לכידת עבריינים מעלה את החשש כי פעולת כסיסת האיבר עלולה להיחשב עבירה פלילית מן המניין.
אין כאן כוונה לחדור לצנעת הפרט ולהביכו (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אז מה? האם יש להשלים עם היותו של הנושא טאבו בעל מקדם רגישות גבוה ולזנחו לאנחות? לא ולא! דווקא על רקע הגישות שהוזכרו כלפי חופש האהבה העצמית נראה כי העיסוק באוננות, אם כחומר להופעת סטנד אפ או בכל צורת ביטוי אחרת, הינו ראוי ובעל ערך. לא מההיבט הילדותי והגרוטסקי של עיסוק בפעולה הטכנית עצמה, גם לא מתוך הכוונה לחדור לצנעת הפרט ולהביכו לשם המבוכה לבדה, אלא מכיוון שטעות היא לחשוב כי פעולה זו הינה פיזית-יצרית בלבד. לטענתי, עומדות מאחורי פעולה זו משמעויות נפשיות-חברתיות עמוקות. כאלו שכחברים בחברה מתוקנת אל לנו להתעלם מהן.
"על מה לעזאזל הוא מדבר?!"
הסבר: בשיח של החברה הישראלית בת זמננו, כפי שהוא מוצג בתקשורת, נהוג להעלות על נס את מחסורם וקיפוחם של מגזרים שונים ברמות שונות ובהיבטים שונים של חיי האדם. אם ניתן לשמוע על בעיות של חסך תזונתי בקצה האחד של הסקאלה ועד בעיות של חסך תרבותי-רוחני בקצה השני, הרי שחסך מיני ורגשי נשאר נושא שהס מלהזכירו כבעיה חברתית.
אמנם קיים בתקשורת עיסוק כללי בבעיות זוגיות ומיניות. בעיקר ניתן לציין את תוכניות הבוקר והאירוח למיניהן, שמעסיקות בשירותן פאנל ענף של מומחים מקצועיים לנושאים אלו. אך עצותיהם של המומחים מופנות ברובן למי שכבר נמצא בעיצומה של מערכת יחסים מסוג כלשהו. מעטות הן השיחות העוסקות במי שידו כשלה בהשגת קשר בר קיימא עם זולת כלשהו, ולכן נדדה בבושת פנים דרומה מחבל ארץ הטבור.
כיצד נוכל להקל במשהו על בדידותם של אנשים אלו? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
נו, אז מה? אז יש בינינו כמה מסכנים שהיו מהווים אופציה אחרונה להזדווגות גם אחרי שואה אטומית שהותירה בעולמנו מושבת ג'וקים וחרדון, האם עובדה זו הופכת את מצבם לבעיה כזו שצריכה להעסיק חברה שלמה ושראוי להעלותה על סדר היום התקשורתי?
אז ככה, חשוב להבין כי בעיה חברתית מוגדרת ככזו כאשר סך בעיותיהם האישיות המשותפות של מספר פרטים בחברה מגיע למסה קריטית, המביאה בעיה זו למודעות הציבור כבעיה הדורשת טיפול ברמה חברתית ואישית כאחד. לצערנו, על אף מספרם הגדול באוכלוסיה, מצבם של חשוכי המין נותר בעלטה תקשורתית הדומה לזו היורדת עליהם בעת בה הם עולים על יצועם בבדידות חרישית.
זווית נשית:
כל הכבוד לגיבוש, אבל לאונן אני מעדיפה לבד
יעל 9
הייתי מש"קית ת"ש עם לב רחום, חדורת מוטיבציה לעשות טוב ללוחמים לעתיד. בוקר אחד אני נכנסת למאהל, ושומו שמיים, החבר'ה מאוננים. "מה אתם עושים?" שאלתי. "ביד", ענו באדישות, כאילו צחצחו את הנשק האישי. התברר שכך, בהוראת המפקד, היו החיילים מתאמנים לקראת סוף השבוע. חברותיי ואני מדגדגות לעצמנו חופשי, אבל לא בצוותא
אז מה עושים?
ובכן נשאלת השאלה: כיצד נוכל להקל במשהו על בדידותם של אנשים אלו? מה ניתן לעשות? והתשובה המצערת - לא הרבה. בעייתם של חסוכי המגע לא רק שאינה זוכה להכרה ככזו, אלא נראית גם כבלתי פתירה. זאת משום שבעוד שניתן לפחות בתיאוריה להעביר כספים בין עשירים לעניים, או להקצות משאבים לפיתוח החינוך והתרבות בקרב שכבות מצוקה, הרי שמכיוון שהצלחה עם המין השני היא תולדת רצונו החופשי של המין שמנגד - לא ניתן לנייד ולאזן משאבים בין אלו שמחזיקים בבני זוג שונים לכל יום בשבוע לבין אלו שחרפתם לא משגת אפילו חירמון בערב שבת.
ובכן, האם עלינו להרים ידיים? לא ולא! השאירו את ידיכם במקומן. גם אם לא נוכל לפתור לחלוטין את בעיות היסוד שגורמות לאוננות ושמהוות את תוצאותיה, הרי שישנם מספר דברים שנוכל לעשות על מנת להקל על מצבם של אחינו מקרצפי הסירים, וזאת בכמה רבדים:
ברמה החברתית עלינו להפסיק לראות במאוננים קבוצה מוקצית בחברה. עלינו לשנות את יחסינו כלפיהם. בבואנו לשפוט את מי שקבעו כי "אוננותם אומנותם", עלינו לזכור כי:
ראשית, על פי רוב מצבם של המאוננים הסדרתיים מעיד יותר מכל על הבדידות, התסכול וחוסר האונים שרובם חשים בנסיונם ליצירת קשר עם המין השני. רוב העוסקים במשלח יד זה אינם עושים זאת מבחירה. רבים יותר הם המקרים בהם גבר שמתחיל עם בחורה זוכה לתגובה שפירושה המעשי הוא "לך תאונן!" מאשר מקרים בהם פנתה בחורה בהצעה מינית מפתה לגברבר צעיר ונדחתה בנימוס בטענה של "לא תודה, כבר אוננתי". בנוסף עלינו לכבד מגזר אוכלוסיה זה ולזכור כי אנשים אלו, מכורח עיסוקם, הם בעלי כושר הסתגלות, יצירתיות, ובעיקר דימיון עשיר ומפותח.
שנית, עלינו לזכור כי האוננות עצמה היא המצאה רבת ערך שאינה זוכה לכבוד הראוי לה. רבות מסופר בספרי ההיסטוריה על המצאת הרכבת, ספינת הקיטור והטלפון. שמותיהם של הוגי המצאות אלו מהוללים בכל לשון כענקים שקדמו את האנושות והביאוה עד הלום. מעטים מזכירים ומשבחים את ממציא האוננות ומעלים על נס את תרומתו. מכיוון שאין תיעוד על רגע גילוייה, נותר רק לשער כי האוננות, בדומה לכוח המשיכה (והרי מהי אוננות אם לא משיכה לעצמנו), תמיד היתה שם , והתגלתה במקרה. ניתן רק לדמיין את אותו ממציא, אותו אב קדמון, מנסה לחכך בין שתי ידיו ענף עץ על אבן על מנת ליצור אש ובטעות מחכך את הענף הגדל בין שיח ערוותו ורואה כי טוב. עלינו להודות לאותו אב קדמון, שהרי אלמלא חלק את תבונת כפיו עם חברי השבט והדורות הבאים, היו מהלכים ברחובותינו מאות אלפי בריות מתוסכלות ללא יכולת להגיע לפורקנן וללא סכר שיעצור את תאוותן. מצב הרה אסון שאת תוצאותיו ניתן רק לשער.
שלישית, על מגזר המאוננים מאונס להפוך למגזר גאה. על קהילת המאוננים להתאגד ולהכריז על יום שיציין את פעילותם. על המאוננים ללמוד מאחיהם ההומואים והלסביות ולהתארגן בעמותות, פסטיבלים ומצעדי גאווה. מפגשים פנים קהילתיים אלו עשויים לשמש קרקע פורייה להיכרויות שיובילו להגדלת ההפריה הדדית בין חברי הקהילה ויקטינו בה את תופעת ההפריה העצמית, כמו גם את גודלה של הקהילה עצמה.
ברמה המשפחתית. שימו לב! אם אתם הורים, שימו לב לסימנים מחשידים. בנכם המתבגר חוזר מדיסקוטקים ופאבים בידיים ריקות? ננעל שעות בחדרו? היו ערניים והימנעו מהזנחה, שסופה מדרון תלול של נייר טואלט משומש. דברו עם ילדכם והסבירו לו את הסכנות הטמונות בנתיב בו בחר. העירו בפניו כי גם אם אין רע באוננות, הרי שאין היא יכולה להפוך לברירת מחדל ולפיתרון נוח עבור אלו המתעצלים ליצור מגע עם המין השני. הזכירו לו כי אמנם שוקולד הוא תחליף לסקס, אך אוננות כדרך חיים היא שוקולד מריר.
ברמה האישית. לא משנה כיצד תתייחס החברה והמשפחה אליכם, חשוב כיצד תרגישו אתם כלפי עצמכם. אם כבר בחרתם באוננות כדרך חיים, ותרו על רגשות האשם והפיקו ממנה את המירב. השקיעו בעצמכם, חזרו אחרי עצמכם, התקשרו לעצמכם מטלפון ציבורי והשאירו הודעה רומנטית. ציינו את הפעם הראשונה בה גיליתם את עצמכם וחגגו את היום המאושר פעם בשנה. שלחו לעצמכם פרחים. הפתיעו את עצמכם ופזרו עלי ורדים על המיטה, הדליקו קטורת והשמיעו מוזיקת רקע רומנטית. והכי חשוב - כבדו את עצמכם. בתום האקט אל תתנהגו בחוסר רגישות ותקומו מיד למקלחת.
ונסיים בברכת "תחזקנה ידיכם".
- עדו זכריה, בן 28 מכפר סבא, מופיע במועדון "קאמל קומדי קלאב" וכותב לעיתון האינטרנט של המועדון.
האימייל של עדו
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
