אמנויות לחימה וחיות אחרות

כבר שנה שג'ט לי אומר בראיונות שאחרי "ללא פחד", סרטו החדש שמציג בימים אלה בישראל ובאמריקה, הוא מתעתד לפרוש מסרטי אמנויות הלחימה ולהקדיש את מרצו להפוך לשחקן שיילקח ברצינות. סרטו הבא יהיה דרמת מתח שכרגע לא מסתמנות בה סצינות קרב וירטואוזיות. מצד אחד, קצת מתחשק ללעוג להצהרה הזאת של לי. האם אדם באמת יכול לנוס מגורלו? לג'ט לי יש מתת אל, הוא אשף אמנויות לחימה, אז דווקא מזה הוא מנסה לברוח? האם אפשר כבר להתחיל לספור לאחור לסרט שישווק כ"שובו המפואר של ג'ט לי לזירת אמנויות הלחימה"?

מצד שני, המצוקה ברורה. ג'ט לי כבר בן 43. ג'קי צ'אן בן 52. צ'אן לא ממש התבגר בכבוד כאמן אמנויות לחימה. הוא נע על הקו בין הוליווד להונג קונג, ממשיך לעשות סרטים ברצף, חלקם חמודים מאוד, אבל הוא רחוק מאוד משיאיו.

ולשניהם יש תחרות. לאליל החדש בעולם אמנויות הלחימה קוראים טוני ג'ה. להבדיל מלי וצ'אן הסיניים, ג'ה מגיע מתאילנד. הוא בן 30 בלבד (זכרו: ברוס לי מת בגיל 33). ושני סרטיו המוכרים ביותר, שכבר הפכו לסרטי פולחן בעולם (לא מעט בזכות לוק בסון שרכש את ההפצה הבינלאומית שלהם והפך את ג'ה לכוכב על בצרפת), לא הוקרנו מסחרית בארץ. בושה. הם כן, לעומת זאת, הוקרנו השבוע בערוצי הסרטים של HOT. הראשון נקרא "אונג באק", השני הוא "המגן" (לא לבלבל עם המלודרמה הימית של קווין כוס-תה ואשטון קוצ'י-פוצ'י).

"ללא פחד" הוא סרט אמנויות לחימה לא רע בכלל, ולרגעים מרהיב, פחות בגלל ג'ט לי ויותר בזכות בימוי הקרבות של יואן וו-פינג, מאסטר הקרבות שבעצמו הפך למותג במערב בזכות עבודתו ב"מטריקס". אבל זהו סרט אקשן לאנשים מנומסים. הוא מאורגן, מסודר, מהודר. זה לא מקרי שבפרסומות האינטרנט לסרט מכונה מאסטר יואן כ"כוריאוגרף", זה סרט שמחזר אחר הנשים שנדלקו על אמנויות לחימה מצפייה ב"מחול הפגיונות". "אונג באק" ו"המגן" לעומת זאת, הם סרטים לפראי אדם. הם כאוטיים, מסחררים, מופרעים לגמרי, הם מצחיקים באנרכיזם שלהם, זאת בשעה שהם מפקידים למור על קו עלילה דתי/רוחני/בודהיסטי/אקולוגי.

הם אלימים להפליא - קול פצפוץ עצמות נשברות הוא אפקט הסאונד הנשמע ביותר בפסקול - אבל הכי חשוב: ג'ה הוא הדבר הכי קרוב לבן תמותה בעל כוחות על שייצא לכם לראות כעת. האפקטים הדיגיטליים אולי חיסלו את הקריירה של ג'קי צ'אן - בעידן שבו הכל נעשה במחשב מי יאמין שמישהו סיכן את צווארו עבור פעלול לסרט - אבל לסרטיו של ג'ה יש עדיין איכות לואו-טקית, הם נראים דלי תקציב (בקנה מידה אמריקאי) והבמאי המופלא שלהם, פראצ'יה פינקו, מחזיר את סרטי אמנויות הלחימה לשורשיהם כשהוא מקפיד לצלם סצינות קרב מורכבות בשוטים ארוכים. חפשו את שני הסרטים האלה בשידורים חוזרים. הם פשוט עוצרי נשימה.

גן חיות

אם משום מה תעשו כמוני ותראו את "בלאגן בחווה" ואת "חברים על הכוונת" בזה אחר זה, אתם עשויים לצאת מהרצף מבולבלים. יש רגעים שבהם הסרטים האלה כל כך דומים - יש לשניהם אפילו בדיחה או שתיים זהות - שעד שתגיעו הביתה תתקשו לזכור באיזה מהם היתה פרה, באיזה מהם היה דוב ובאיזה מהם הובס הנבל באמצעות מקל גולף (התשובות: "בלאגן בחווה", "חברים על הכוונת" ושניהם, בהתאמה).

גם הקרדיטים של העושים במלאכה נראים ניתנים להחלפה בין הסרטים. ל"חברים על הכוונת" קובצו אולפני סוני, שזה סרט האנימציה הדיגיטלית הראשון בהפקתם, במאי אחד מדיסני, תסריטאי אחד מפיקסאר ואיש אפקטים מאיי.אל.אם הפקידו בידיהם את הבימוי ומסרו לידם תסריט מאוד בינוני של יוצרי "אחי הדוב" ו"צ'יקן ליטל". התוצאה מרהיבה מבחינה ויזואלית אבל דלה עלילתית. הסרט תופס תאוצה בנקודת האמצע, והסוף בהחלט סימפטי, אבל קשה לחמוק מהעובדה שזהו סרט אנימציה בינוני, שעוסק בחיית בר הרגילה לחיי פינוקים בשבי ושנאלצת להתמודד עם החיים ביער. כן, "מדגסקר" ו"ג'ונגל סיטי" כבר היו שם.

רוג'ר אלרס, אחד משלושת הבמאים של "חברים על הכוונת" היה שותף לבימוי "מלך האריות". משונה: דווקא "בלאגן בחווה" נראה מושפע מקו העלילה של "מלך האריות", כשכאן זהו פר צעיר הלומד מהי אחריות ונכנס לפרסותיו של אביו, מנהיג החווה שנהרג על ידי הצבועים. "מלך הפרות"? סטיב אודקרק, הבמאי/תסריטאי של "בלאגן בחווה", מי שהיה אחד משני התסריטאים/יועצים הכמעט קבועים של ג'ים קארי מראשית הקריירה שלו, ביים בעבר את "אין מה להפסיד" עם מרטין לורנס. אבל לורנס דווקא מדבבאת דמות הדוב ב"חברים על הכוונת". מבינים? בלאגן. בחווה.

מבין השניים, "בלאגן בחווה" מצחיק וחכם בהרבה, והוא סרט גדוש אירועים ואבחנות קומיות. הוא פחות מושקע מבחינת האנימציה, אבל כשזה ניצב מול 40 הדקות הראשונות והדי משעממות אך היפהפיות לעין של "חברים על הכוונת", זה נראה דיל משתלם יותר.