ושמישהו ינסה להשתיק אותה

הרבה דברים משתנים עם הילד השני. בחלוף חודש למעמדי החדש, אמא לשניים, אני שמה לב למספר תופעות:

1. אני כבר לא אנציקלופדיה מהלכת (בקושי) לאזהרות בטיחות בנושא תינוקות.

2. אוברולים מתוקים בשילב כבר לא מתסיסים לי את ההורמונים כמו בפעם הראשונה.

3. גיליתי בתוכי מרחב סובלנות מפתיע לנושא ניקיון הבית. כלומר, חיתולים משומשים שמחכים חצי יום על רצפת המסדרון לאיסוף לא אלגנטי, כבר לא ממוטטים את שפיותי.

אבל הגילוי הכי מטריד בחוויות החדשות שלי הוא כמה מעט סובלנות יש לבריות לתופעה הנורמלית, אלמנטרית אפילו, של בכי של תינוק.

זה קורה לי בדרך כלל בסופרמרקט, בתור המעצבן תמיד לקופה ה"מהירה". כשיש לך תינוקת, ועוד ילד שצריך לרסן, את לא מתפנקת על קניות מושכלות לכל השבוע, יותר חוטפת כמה דברים דחופים, רק כדי שבני הבית לא יגוועו ברעב.

התינוקת הגיעה לחיי עם מנגנון מתוחכם שנלחץ עם ההגעה למקרר הגבינות (החולשה שלי), אז היא פוצחת בצרחות שמתגברות עם ההגעה לקופה ה"מהירה". כלומר, זו שבפועל זמן ההמתנה בה כפול מכל האחרות. לפעמים אני מחליטה לחכות כמה דקות עד שאני שולפת אותה מהעגלה, והחוויה הזו היא ניסוי אנושי משעשע בסבלנות של המחכים בתור: בהתחלה הם מרימים גבה, שתי שניות אחרי זה מגיע המבט הכעוס שמשדר "נו???", יורה בך חליפות ומחליף מבטי ביקורת עם הקונים האחרים.

חצי דקה אחר כך מגיעים צקצוקים, ומשפטים דידקטיים מזויפים, כולם נורא רוצים נורא לעזור ובעצם מנסים לסלק את המטרד הקולי הזה מסביבת הקניות שלהם. "אויש, אני כל כך לא אוהבת שהם בוכים", אמרה בגילוי לב איזו גברת מטופחת בתור לקופה, "זה אצלי עוד מהקיבוץ, אף פעם לא אהבתי לשמוע אותם בוכים, זה מכניס אותי למצוקה, אני ממש לא מרגישה טוב לשמוע אותם ככה".

אני מעדיפה את הכנות הזו על פני אוסף יועצי הורות מטעם עצמם, שמבטאים את המצוקה שלהם בעצות שאי אפשר להסוות את הטון האגרסיבי בהן: "נוח לה בעגלה? אולי היא רעבה? לא קר לה במזגן הזה?". כולם כל כך רחומים כשהם רוצים שתשתיקי את הצרימה המעצבנת, ויפה שניה אחת קודם. מתי כולם שכחו שתינוקות בוכים כי זה הטבע שלהם?

אני יכולה להבין איך בכי של תינוק נוגע בעצב סמוי של כל אדם, על חוסר האונים שבו, שמעיר את חוסר האונים של השומע. יש משהו בלתי נסבל בבכי הזה כי הוא כל כך נואש, כי הוא קורא לנו לעזוב הכל ולהציל אותו. אבל כאן הרי לא מדובר בבכי ממושך, ואני לא מאמינה בשום שיטות מבית ספרטא של לחנך את התינוק לבכות עד שיתייאש לו, כמו שנהוג בשיטת חמש הדקות המיושנת והמקוממת.

אבל ככל שהחיים המודרניים מציעים לנו פתרונות טכניים קלים שאפשר

 לקנות בכמה עשרות או אלפי שקלים למצוקות האנושיות שלנו, כך הולכת ומתאדה הסבלנות האנושית לתופעה כל כך הגיונית, כמו בכי של תינוק. אנשים מצפים, סליחה, דורשים, שתשלפי את הפתרון הזה ותשתיקי אותו, ומיד.

"אין לתינוקת מוצץ?" שאלה אותי עוד גברת, גם היא בשנות החמישים (אז האמינו חזק בחינוך ספרטה, כנראה). לא, אין לה מוצץ, התינוקת שלי פסלה בגועל את פיסת הגומי הזו, ודי הצדעתי לה על זה. הפתרונות שעובדים איתה הם מהסוג הבסיסי, להחזיק המון על הידיים, ולפעמים לוקח הרבה זמן עד שהיא נרגעת, ובטח כל השכנים שומעים את זה. הייתי מתנצלת, אבל אין לי זמן, אני חייבת ללכת לנחם אותה.