|
| "52-50". מספר התלונות ירד (צילום: קשת) |
כאשר פועל זר מוכה על ידי שוטר והאירוע אינו מצולם במצלמת וידיאו, האם הוא באמת הוכה? אם עובדת זרה הנמצאת בארץ כחוק, מוכנסת באלימות לרכב משטרתי ואף אחד לא צילם את האירוע, האם הוא באמת קרה?
בתקופה שבה כל טלפון סלולרי חדש מצויד במצלמה - אתה מצולם, משמע אתה קיים. ויותר מכך: בדרך כלל, עצם המודעות לנוכחותה של מצלמה גורמת לשינוי התנהגות. מכאן נגזרת שאלה נוספת: כמה כוח הרתעה אצור במצלמת וידיאו אחת קטנה? האם בעצם הידלקותה של נורה אדומה קטנה בחזיתה יש כדי לגרום לסיטואציה אלימה להפוך לאלימה פחות? ואיך נדע אם אלימה פחות, אם קודם לא צולמה?
"50-52" הוא המספר שנושאות לוחיות הזיהוי של רכבי משטרת ההגירה וגם שמו של סרט דוקומנטרי, שיוקרן הערב (ה') בערוץ 2 ובפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט זכה במענק מטעם "הקרן לדוקו אקטיביזם" – שהיא פרוייקט משותף של קשת ושל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. זהו פרס המוענק לסרטים שמעצם עשייתם מנסים לשנות או להשפיע על המציאות אותה הם מתעדים. ב"50-52" נעשה שימוש פסיבי-אגרסיבי במצלמות וידיאו, כדי לתעד במשך שנתיים את פעילותן של ניידות משטרת ההגירה.
הניידות מלקטות כל מי שנראה זר מרחובות, מחצרות ומדירות קטנטנות. מבחינת שוטרי משטרת ההגירה אין הבדל נראה לעין בין זר חוקי לזר בלתי חוקי. כולם אשמים בזרות עוד בטרם שלפו אישורי שהייה. אלו מהגרי עבודה, שהגיעו לארץ לבצע עבודות שמעטים מוכנים לעבוד בהן, במשכורות שאיש אינו מוכן להרוויח. אנשי הניידות נוקטים לא אחת אלימות קשה נגד אנשי העמל הללו, לרוב ללא הצדקה, לעיתים נגד מהגרים או שוהים חוקיים לחלוטין.
30 תלמידי קולנוע תיעדו מעצרים במשך 147 משמרות
במאי הסרט, אורי בראון, ביקש להילחם בקלות הבלתי נסבלת של האלימות המופעלת נגד אלה שלרוב אינם מתלוננים, והחליט להתחמש במצלמות. הוא גייס קבוצה של כ-30 סטודנטים מהחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת ת"א, שתיעדו בהתנדבות במשך 147 משמרות צילום מעצרים של עובדים זרים. לא להתערב, לא לזעוק, לא לעשות לובי בכנסת. לצלם. להפגין נוכחות.
סיגל רוזן, מנהלת מוקד לסיוע לעובדים זרים, היתה מעורבת בפעילות ההתנדבותית: "עוד לא ראיתי את הסרט, אבל חבר שכבר הספיק לראות אמר שצילומי האלימות בו הם מאוד מינוריים, וזה בעצם מה שרואים: איך נראית האלימות של שוטרי מנהלת ההגירה כשמצלמים אותם. ככה זה נראה שהם מודעים למצלמה. אין ספק שבכל מקרה שבו המצלמות נכחו באירוע התוצאות היו הרבה פחות אלימות.
"הסטודנטים עבדו מאוד קשה ואין לי ספק ששוטר שפעם-פעמיים פגש את המצלמות כשביצע מעצרים, ימתן את ההתנהגות שלו גם בפעם השלישית והרביעית אפילו אם העצורים ירגיזו אותו מאוד, מתוך מחשבה שגם הפעם מצלמים אותו. מעבר לפחד להיתפס אני רוצה להאמין שהמצלמות גרמו לשוטרים לחשוב על האופן שבו הם מתנהגים. מאז הסרט, מספר התלונות שאנו מגישים למח"ש ירד".
אבל אריק ברנשטיין, מפיק הסרט, לא בטוח שהתנהגות השוטרים השתנתה כל כך בעקבות הצילום האינטנסיבי. "מאז שצילמנו, לפני יותר משנה, בקיץ 2005, משטרת ההגירה הצליחה לגרש 250-200 אלף איש, כך שתקריות הרחוב פחתו. מאז שהתחלנו לפתח את הרעיון ועד עכשיו, מספר העובדים הזרים בארץ ירד בצורה דרמטית מ-270-250 אלף, לקרוב ל-50 אלף. לכן, אני בספק אם השחיתות במשטרת ההגירה פחתה. המספרים נמוכים יותר לא בגלל שאנחנו עשינו עבודה כל כך מדהימה אלא כי יש פחות אנשים".
אז למה בכל זאת חשוב היה לעשות את הסרט?
"אורי בראון, הבמאי, חשב ובצדק שאסור להתייחס ככה לאנשים, לא משנה מי הם ומה הם לא משנה אם מותר להם להיות פה או לא. יש קו אדום, לא שוברים לאנשים את הידיים והרגליים ועצם הצילום מעלה את הנושא לדיון".
