התשקורת אשמה
עומס קלישאות, הגזמות וחוסר אמינות מאפיינים את "תגובה רועמת", המותחן החדש שכתב דן שילון. אבל הבעיה העיקרית היא חשיפת השקפותיו של שילון על השלטון ועל התקשורת
למרות ש"תגובה רועמת", ספרו של העיתונאי דן שילון, מוגדר כרומן מתח, אין בו שום דבר מותח באמת: הדמויות ומהלכי העלילה הלא-אמינים מבטלים כל מסתורין אפשרי, והשפה המשומשת ורצופת הקלישאות לא מצליחה להיטען במתח סיפורי. גם פיסות המציאות האמיתית המבצבצות כאן בקריצה פמיליארית מקשות על הקורא להתייחס לסיפור כאל בדיה מרוחקת ולהימתח מעט. למעשה, מדובר בספר ממוסחר וציני שקצת יאים לו דבריו של מפיק תוכנית האירוח הטלוויזיונית המצוטט כאן: "אני רוצה הרבה מהזבל הזה, הקהל מת על החומרים האלה". מצד שני, באותה תוכנית שעליה מסופר, הקהל "לא ידע את נפשו מרוב אושר", ככה שהכל פתוח ואולי עוד נמצא את "תגובה רועמת" ברשימת רבי המכר.
העלילה עוסקת ביחסי תקשורת ושלטון והון, המסתבכים בעקבות סקופ של כתב צבאי בטלוויזיה, ולפיו שר הביטחון קיבל שוחד כדי להעדיף מטוס קרב פחות מוצלח. ברקע, איראן המאיימת שכבר הפכה לגרעינית. היחסים הכוחניים כאן מתחילים כבר בחילופי הדברים העוינים והמגדפים של הדמויות: "אני אחתוך להם את הביצים, אני אסרס אותם", אומר שר הביטחון על מוליכי הסקופ העיתונאי, ולאיראנים הוא מבטיח בשידור חי ש"אנחנו נמחק אותם מעל המפה". "תסתמי את הפה שלך, יא מטומטמת", אומר עוזר השר למזכירת הלשכה, "לך תזדיין", אומר בישיבת מערכת הכתב הצבאי למגיש הראשי הוותיק, מר טלוויזיה, והוא מצידו אומר על עמיתו "מצדי, שיישרף". ומישהו אומר למישהו "החרא שלך יתיז על כולנו" וכו' וכו'. גם התיאורים בספר סובלים מצעקנות: האווירה בחדר החדשות היא "צינית להחריד" ויש בו "ניחוח אבק שריפה", הסקופ המדובר הוא "טיל שיפוצץ את המדינה" והמגיש הראשי שלקח ללב איזו ביקורת הוא "אדם פגיע עד אימה".
גניחות ודליפות
אפשר אמנם למצוא פה ושם רגעים מעניינים בספר, למשל הקטע בו בנצי הפרסומאי, יועץ שר הביטחון (אולי בן דמותו המוקצן של ראובן אדלר) מסית כתבת פלילים נגד הכתב הצבאי בעל הסקופ, באמצעות שתילת שמועה שהוא המציא בזה הרגע: "מדברים עלייך כמועמדת להחליף את יוני ברגר", הוא אומר לה. מכאן זה יתחיל להתגלגל. ויש פה ושם נגיעות בדילמות עיתונאיות ממשיות, אבל המופרכות הכללית לא מאפשרת לדברים כאלה להתפתח. הנה למשל פרק מרכזי בעלילה, שבו נערת פיתוי גרמנייה מדובבת במיטה את הכתב בעל הסקופ בדרך לסחיטתו. להלן שני קטעים קצרים מתוך הפרק "טירוף חושים":
"ומה יקרה אם הם יזרקו טילים על תל אביב?"
"את משגעת אותי, זה אדיר, לא היה לי בחיים דבר כזה."
"לא ענית לי."
"הוא יענה להם בנשק גרעיני."
"לא פגשתי אחד כמוך", המשיכה האשה, "באמת יש נשק כזה?"
"כל העולם יודע שיש. תמשיכי, תמשיכי, אני יוצא מדעתי."
------------
"איך הוא יעשה את זה?" המשיכה האשה לחקור את הגבר בעודה מלקקת אותו מכף רגל ועד ראש.
"אני מאבד את השפיות....בצוללות, בטילים או בעזרת אחד המטוסים החדישים"
"אפשר?"
"בטוח," מלמל הגבר בערפול חושים, "את משגעת. אלה מטוסים עם טווח ענקי."
"כמו הכלי שלך?"
קאט. מצטער. אל הפיברוק המלאכותי והמאולץ הזה צמודות פירכות מלפנים ומאחור. כך למשל מתברר שנערת הפיתוי בכלל טעתה ביעד הסחיטה (למרות שהראו לה תמונות) כשהתבלבלה בין מגיש החדשות המקשיש – היעד המקורי - לכתב הצעיר. לא אמין. והאינפורמציה הידועה והחצי-מנוחשת שפלט הכתב על משכבו המיני תתואר מכאן והלאה כ"הסגרת סודות מדינה" ותהפוך אותו טרף חסר ישע לסחיטה אלימה. לא אמין. ומי שיתבקש לעשות לו טובה ולהציל אותו הוא דווקא שר ביטחון, נמען הסקופ ונוטל השוחד – מי שאמור להיות הכי מודאג מכל הסיפור. לא אמין. ומי שיבקש את הטובה משר הביטחון הוא מגיש החדשות הבכיר, יריבו המר של הכתב הצבאי, שמסתבר כי הוא "חייב טובה" לכתב, שפעם ליווה לגינקולוג – דווקא הוא - מישהי שהמגיש הכניס להריון. אנחנו באתר חבר'ה.
שובו של הבטון היצוק
ייתכן שבהומור קל אפשר היה לצלוח ואפילו ליהנות קלות מהעלילה החובבנית הזאת, אלא שהקריאה מופרעת כל הזמן עקב נטייתו של המחבר ללכלך קשות על המגזרים שבהם הוא עוסק. שר הביטחון כאן (מין שעטנז של חומרים מוכרים משרון - כולל ה"מי שלא רצה לקבל אותו כרמטכ"ל" - ומברק ומרבין ועוד), הוא שתיין חסר אחריות, בטחוניסט רדוד ומסוכן, עבריין מיני ודיקטטור ציני ומושחת. והוא נשלט בידי רעו הפרסומאי שמבטיח כי הציבור (כלומר אנחנו) לגמרי מטומטם ולכן יבחר בו למרות הכל לראשות הממשלה בבחירות הקרובות ("הציבור יראה אותו מנשק ילדים...אז מה אם הגימלאים והנכים בתחת שלו"). איכשהו שילון לא מצליח להיפטר בשום שלב מגסות הרוח ומהפשטנות הכסחיסטית שלו.
הדברים צורמים במיוחד בתמונת התקשורת הישראלית שמציג שילון. זו הקבוצה ממנה הוא הגיע והקורא נוטה להניח שהוא מדבר מתוך ניסיון, שכן למרות קריצת העין בגב הספר כי "אין כל קשר בין העלילה וגיבוריה לבין המציאות" קל לזהות כאן את השתקפות הדמויות במציאות (הברושור הנלווה לספר מכריז: "סיפור דמיוני לחלוטין – אך אין מציאותי ממנו!"). ובכן, התקשורת הישראלית המתוארת ב"תגובה רועמת" היא חובבנית, מתרפסת בפני השלטון ושפוטה שלו, מושחתת, מונעת משיקולים כספיים ומריצה סטוצים בלי הפסקה. חובבנות מחפירה מיוחסת למשל לעורכת החדשות המכריזה כי הסקופ של הכתב הצבאי הוא "בטון יצוק", למרות שהיא לא ערכה בדיקה מינימלית כלשהי של האינפורמציה, כי הכתב הצבאי המפוקפק סירב לפרט והמערכת פחדה להתעקש. והנה המגיש הסמכותי שלנו, מר טלוויזיה, איש ש"נאמנותו לחדשות היתה טוטאלית", עומד להטיל את אותה "פצצה תקשורתית ופוליטית" שתזעזע את המדינה וכו', אלא שרגע לפני העלייה לשידור הוא "איבד עניין בתפקידו". ולמה? כי הוא נדלק על החזאית החדשה שזה עתה החליפה איתו כמה מילים וש"גוף כמו שלה לא רואים כל יום". תאמינו.
השמצת העיתונאים מחמירה עוד יותר בקטע שבו מנחה בטלוויזיה מראיין את שר הביטחון בעודו מקבל באוזנייה שאלות-מוכתבות מהפרסומאי היועץ לשר; או בקטע שבו מנהל מחלקת החדשות תובע מהכתב המדיני למחוק מהראיון שערך את השאלה המתבקשת על הרגלי השתייה המסוכנים של השר - בגלל איומה של אשת השר כי תעיף מתפקידם את המנהל ואת הכתב; או כשאותו מנהל שומר בצנרת כתבות מפלילות על כמה מפעלים שהפרסומאי קשור אליהם, למקרה שהלה יחליט לקצץ בתקציב הפרסום. וגם אם כמה מהאירועים כאן נשענים על שביבי אמת, הרי ההגזמה הקיצונית היא שנשמעת כמו סוג של דיבה בדיונית. מעבר לכך - הרוב המכריע של אנשי התקשורת אצלנו כבר מזמן לא מתרפסים בפני השלטון ולא מופעלים על ידיו ולא רועדים ממנו. להיפך. מאוד להיפך. תסתכל בחדשות, דן.
יש אם כן משהו ארכאי בכל ההעמדה הזאת של יחסי תקשורת-שלטון, כשם שיש משהו ארכאי בכתיבה השילונית המכניסה מילים למירכאות ("הוא הרבה 'לזגזג' בין מפלגות", "הציתה לו ולה 'סיגריה של אחרי'"), ואפילו סצינת ההשתנה המשותפת של שר הביטחון והמגיש הבכיר - "הם בחנו, כדרכם של גברים, איש את מרכולתו של חברו" - מיושנת אפעס, עם ה"בחנו" התיכוניסטי וה"מרכולתם" הירחמיאלי.
למען האמת, די לא מפתיע להיווכח איך דן שילון, איש המדיה רב הפעלים וכוכב "במעגל" הטלוויזיוני, מסתכל על העולם, ועד כמה הוא לא מסוגל לחשוב, גם בשבתו כסופר, במילים שאינן קלישאות עיתונאיות.
"תגובה רועמת" מאת דן שילון, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
