ישבתי עצובה עם הרשימה המדכדכת הזאת שהכילה קרוב ל-40 בחורים, עד שהיצר המזוכיסטי התעורר שוב וגרם לי לערוך רשימה נוספת, 'בחורים שמזמזתי'. ובאותו לילה גם הספקתי לערוך את הרשימות: 'בחורים ומין אוראלי' ו'בחורים ושונות'"
אלה לא הבחורים שבתוך הבטן שלי, הם בטח עם החברות החדשות שלהם, מתכרבלים על הספה, צופים בקומדיה רומנטית. בית קברות מלא בסיכויים והזדמנויות שרצחתי לפני שנתתי להם זמן להבשיל ולקבל צורה"
הסתכלתי ברשימות וניסיתי להיזכר את מי חיבבתי, את מי ממש אהבתי, מי אהב אותי. מי היה ריבאונד, מי היה בליינד דייט. מי היה מצחיק, מי היה משעמם. עם מי מהם יכול היה להיות לי איזשהו עתיד"
תמיד ריחמתי על בנות ששמעתי עליהן שהן קלות להשגה. בנות כביכול ליברליות שלא דופקות חשבון. הן תמיד הצטיירו בעיני כבנות מסכנות שעושות את מה שהן עושות ממקום של כאב או של חוסר ביטחון, ושהן חיות באשליה שכך זוכים באהבה. תמיד היה לי עצוב לשמוע על בנות כאלה, ופתאום עצוב לי כי הבנתי שגם אני קצת כזאת"
המגילות הגנוזות שלי
החלטתי שאני מכינה רשימה, "בחורים שאיתם יצאתי". ניסיתי ללכת בסדר כרונולוגי מגיל 15 ועד היום. שבע שנים בסך הכל, לא קשה. אז זהו, שהדחקתי כל כך הרבה דייטים בחיי, שהמשימה היתה קשה יותר מהרכבת פאזל אלף חלקים של ציור אימפרסיוניסטי. ומי לעזאזל היה "הבחור עם הכינים"? התקף פתאומי של מוסריות שמעלה מחשבות נוגות
לפני חודש נפגשתי עם חבר שלי לשעבר לכוס קפה. זו היתה סתם פגישה ידידותית, דיברנו בעיקר על שטויות. כבר הזמנו חשבון ועמדנו ללכת, כשפתאום הוא שאל אותי עם כמה בחורים הייתי לפניו.
זאת שאלה חצופה שלא הייתי עונה עליה בחיים אם עדיין היינו יחד, אבל מכיוון שהיה ברור לי שאנחנו נחלת העבר ושאין שום סיכוי שנחזור, עניתי לו.
"14, כולל אותך".
הוא חשב שנייה וחייך.
"מה?" שאלתי.
"כלום", אמר, "סבבה".
בזה חשבתי שסיימנו את הנושא, אבל אז הוא החליט להתקיל, "ועם כמה יצאת?"
"מה זאת השאלה המפגרת הזאת?"
"את לא חייבת לענות. רק אם את רוצה", אמר בהתגרות.
והאמת היא שלא היתה לי בעיה לענות לו. בכלל לא. אין לי מה להסתיר מהבחור הזה. הוא כבר ראה אותי בכל תנוחה ומצב, שמע כל צליל שאני מסוגלת להפיק, הכיר את המשפחה הדפוקה שלי ובכלליות הוא יודע עלי מספיק. הבעיה היא שלא היה לי מושג. אפילו לא יכולתי לתת לו הערכה גסה.
חזרתי הביתה עצבנית. לקחתי עט ונייר קטן. בדיעבד הייתי צריכה לקחת 4A, אבל לא משנה. החלטתי שאני מכינה רשימה. הכותרת: "בחורים שאיתם יצאתי". ניסיתי ללכת בסדר כרונולוגי מגיל 15 ועד היום. שבע שנים בסך הכל, לא קשה. אז זהו, שהדחקתי כל כך הרבה דייטים בחיי, שהמשימה היתה קשה יותר מהרכבת פאזל אלף חלקים של ציור אימפרסיוניסטי.
חצי מהרשימה בכלל היתה בלי שמות
העליתי מהעבר בחורים שונים ומשונים שהכרתי בדרכים שונות ומשונות, וחצי מהרשימה בכלל היתה בלי שמות אלא רק תיאורים מזעזעים כמו "ההוא שלבש תמיד מעיל" או "הבחור עם הכינים".
טוקבק כדורבנות:
העיקר להיזהר ממחלות
לעולם אל תרגישי רע בעניין מספר הגברים איתם היית, תמיד תזכרי ש....
1. בעוד 50 שנה יהיו לך סיפורים מעניינים לספר לנכדים שלך (מה שלסבים שלנו לא היה).
2. בניגוד לאלו שתחתנו עם הגבר הראשון שלהן, את לא החמצת את הרווקות שלך, נהנית מכל רגע.
3. ברגע שתכירי את הבחור שאיתו תחיי עד המוות, לאף אחד זה כבר לא ישנה כמה גברים היו ברזומה שלך.
4. את תמיד לומדת דברים חדשים, על עצמך בעיקר.
5. סקס עושה טוב לעור הפנים כך, שאל תחכי שיהיה לך חבר... כמו שאמרת: תהני מהדרך ולא מהמטרה. יש משפט שאומר: "כשהגעת ליעדך, לדרך אין ערך".
רק תיזהרי ממחלות, תשמרי על עצמך!
ישבתי עצובה עם הרשימה המדכדכת הזאת שהכילה קרוב ל-40 בחורים, עד שהיצר המזוכיסטי התעורר שוב וגרם לי לערוך רשימה נוספת. הכותרת: "בחורים שמזמזתי". ובאותו לילה גם הספקתי לערוך את הרשימות: "בחורים ומין אוראלי" ו"בחורים ושונות".
עם עלות השחר סיימתי את המגילות הגנוזות שלי. ישבתי והתבוננתי בהן ומלמלתי לעצמי - "שרמוטה".
אני ילדה מבית טוב. הייתי תלמידה טובה, רקדתי בלט ואפילו ניגנתי בפסנתר. התנדבתי בכל מיני ארגונים, אני פועלת למען איכות הסביבה וזכויות בע"ח. אני באמת ילדה מאוד טובה, אבל הרשימות האלה לא משאירות שום מקום לספק. אני שרמוטה.
מכרתי את עצמי בזול לא פעם ולא פעמיים
תמיד ריחמתי על בנות ששמעתי עליהן שהן קלות להשגה. בנות כביכול ליברליות שלא דופקות חשבון. הן תמיד הצטיירו בעיני כבנות מסכנות שעושות את מה שהן עושות ממקום של כאב או של חוסר ביטחון, ושהן חיות באשליה שכך זוכים באהבה. תמיד היה לי עצוב לשמוע על בנות כאלה, ופתאום עצוב לי כי הבנתי שגם אני קצת כזאת. מכרתי את עצמי בזול לא פעם ולא פעמיים.
הסתכלתי ברשימות וניסיתי להיזכר את מי חיבבתי, את מי ממש אהבתי, מי אהב אותי. מי היה ריבאונד, מי היה בליינד דייט. מי היה מצחיק, מי היה משעמם. עם מי מהם יכול היה להיות לי איזשהו עתיד.
עמדו לי דמעות בעיניים. יש לי מין בית קברות קטן שאני סוחבת איתי בבטן, חשבתי לעצמי. לא, אלה לא הבחורים שבתוך הבטן שלי, הם בטח עם החברות החדשות שלהם, מתכרבלים על הספה, צופים בקומדיה רומנטית. בית קברות מלא בסיכויים והזדמנויות שרצחתי לפני שנתתי להם זמן להבשיל ולקבל צורה. חתכתי מהר בכל פעם ולא בזבזתי זמן. או יותר נכון, לא בזבזתי להם את הזמן, את הזמן שלי בזבזתי ועוד איך.
ביררתי עם חברותיי את המאזן המספרי שלהן, והתברר שלחלקן מספרים דומים לשלי. הן גאות במספרים. אומרות שכך רכשו ניסיון ולמדו הרבה דברים, אבל לדעתי הן משקרות, בדיוק כמו שאותן נשים מבוגרות משקרות כשהן אומרות שהן גאות בקמטים שעל פניהן. עאלק הרוויחו בכבוד. הן היו קופצות על ההזדמנות הראשונה לעשות מתיחת פנים.
אם לומר את האמת, אני גם לא מרגישה שלמדתי משהו, להפך, מכל המפגשים המיניים האלה רק נותרתי יותר מבולבלת.
חברותיי החסודות, לעומת זאת, לא מרגישות שום פספוס. לכולן היה חבר תקופה ארוכה, שלימד אותן כל מה שצריך לדעת. הן שמחות שלא עשו דברים סתם, והן לא מסוגלות לדמיין את עצמן שוכבות עם בחור בפגישה ראשונה.
אני לא מאמינה בלחכות עד החתונה, אני גם לא חושבת שאם בחורה צעירה ומושכת רוצה להשתולל קצת ואין לה חבר אז היא צריכה "לחכות" עד שיהיה לה אחד. החיים קצרים, הגוף שלנו מתבלה ומזדקן וצריך ליהנות ממנו כל עוד הוא צעיר ויפה. זה מה שחשבתי כל הזמן הזה, אבל פתאום, כשהרשימות לפני והסיפורים עולים, אני מבינה שזה לא כל כך פשוט. ייתכן שאני קורבן של איזו תופעה בלי שהרגשתי.
כולם מדברים על היעלמות התום, על המרכזיות של סקס בכל תחומי החיים ואיך שהיא רק הולכת וגוברת, על הגיל הצעיר בו נחשפים לנושא דרך המחשב והטלוויזיה ועל הקשר הבלתי נפרד שהתקשורת יוצרת בין צעירים מושכים לסקס טוב, הצלחה ואושר. סקס היום מתקשר לכל דבר. לא סתם אומרים שסקס מוכר. השאלה היא מה הוא בדיוק מוכר, את המוצרים או אותנו.
הפעם הראשונה שלי היתה רחוקה מלהיות מושלמת. בחור שבקושי הכרתי, אווירה סתמית, ממש לא כמו הפעם הראשונה של ברנדה ודילן. אף סדרת טלוויזיה לא הכינה אותי לאכזבה הזאת. אבל ככה זה כשהציפיות גבוהות. בנו אצל כולנו תמונה כזאת בראש, בה הפעם הראשונה היא מין דבר קסום שעושים רק עם מי שאוהבים באמת. שקמים בבוקר שאחרי (חבוקים, כמובן), השמיים כחולים מתמיד והציפורים מצייצות שירי אהבה. לכולנו ברור שהחיים הם לא סדרת טלוויזיה, אבל כולנו בסתר ובתמימות מאמינים שאולי יהיה לנו את מה שיש שם.
אז ניסיתי ליצור את התמונה הזאת. הפעם השניה שלי כבר היתה פחות טראומטית. הפעם השלישית היתה אפילו די טובה. בפעם הרביעית כבר נהניתי ממש. בפעם החמישית אפילו הצלחתי לשכוח לגמרי מהטראומה של הפעם הראשונה. בפעם השישית נשארנו לישון מחובקים. ועד הפעם ה-14 גם היתה אהבה.
אני מהאנשים שמסתכלים דווקא על הדרך
טוקבק כדורבנות:
אין לך מונה בין הרגליים, וזה לא מתבזבז / הקשיש
אמרה לי פעם אשה אהובה, שאין לה מונה בין הרגליים, ורק היא יודעת מי ביקר שם!
האיברים המוצנעים שלנו, עשויים כך שישתמשו בהם! והם אינם מתבזבזים. ובהחלט אינני חושב שאת שרמוטה (אלא אם גבית כסף עבור האקט) הבעיה היא שהיום הסיכון הוא גבוה, והפיתוי לאהוב בלי אמצעי הגנה, הוא גבוה. וזו הסכנה האמיתית!
אני זוכר שלפני שנישאתי (בגיל 29) ערכתי רשימה כזו והגעתי למשהו כמו 120 שמות. אף פעם לא חשבתי את עצמי לזון.
וגם לא לגיבור גדול!
היום ממרום גיל 46 ואחרי עוד עשרות רבות של שמות שהתווספו לרשימה (בזמן נישואי, ואחרי גרושי) אינני מצטער על כלום, כמו שאמרה אדית פיאף.
יש אנשים שמסתכלים רק על המטרה. אני מהאנשים שמסתכלים דווקא על הדרך, ועצוב לי להביט לאחור ולראות את הדרך שעשיתי. בטוח שיכולתי לחסוך מעצמי את כל זה. יכולתי לחכות למישהו טיפה יותר מיוחד כדי שהפעם הראשונה שלי תהיה זיכרון יפה ולא מכאיב. יכולתי לתת לפרפרים בבטן להתעופף בפנים עוד כמה פגישות לפני שחיסלתי אותם בזמן שזרמתי למיטה הזרה. יכולתי להאמין בעצמי יותר.
העפתי מבט נוסף ברשימות שלי. אספתי אותן לחבילה קטנה וקרעתי אותן לגזרים. אני לא רוצה לראות את המספרים האלה לעולם, אמרתי לעצמי. לא רוצה לנהל רשימות כאלה, ואני לא רוצה שהן יגדלו.
למחרת יצאתי עם חברה לשתות בפאב השכונתי שלנו. איך שהתיישבנו הבחנתי בבחור מסתכל לעברי. עד סוף הערב הוא ניגש וביקש את המספר, ומובן שנתתי. אפילו לא מצמצתי.
כעבור יומיים יצאנו. היתה לנו פגישה טובה. דיברנו שעות, לא שמנו לב איך שהזמן עובר. היה שם קליק, לא היה לי ספק. למחרת יצאנו שוב, וכשהדברים התחילו להתחמם וחלקי לבוש החלו להתעופף באוויר, עצרתי אותו בעדינות ואמרתי לו שאני לא הכי מנוסה ושנתקדם לאט. חשבתי שנייה והוספתי שאני בתולה. מה לעשות, העדפתי לשקר לו ולא לשקר אחר כך לעצמי.
