הערבים אכן מופלים - לטובה
בחובות, בזכויות ובחופש הדת נוקט בית-המשפט של מדינת היהודים אפליה עקבית לרעת היהודים
"הערבים החיים בתוכנו הם אחינו השווים לנו בכל", אמר אהרון ברק בנאום הפרידה מבית-המשפט העליון. האמנם? מתברר שהם שווים יותר מאיתנו בכל. מדינת היהודים מפלה לרעה את אזרחיה היהודים הנאמנים לטובת אלה הערבים, התומכים בגלוי בנסראללה והמזדהים לא כישראלים נטו, אלא כפלסטינים תושבי מדינת ישראל.
בתחום הדת, האפליה לרעת היהודים זועקת לשמיים. כיצד ייתכן שמדינה דמוקרטית כלשהי תמנע באופן שיטתי מאזרחיה להגיע למקום הקדוש להם ביותר מתי שהם חפצים בכך, כדי להתפלל ברוח מסורתם ואמונתם? בארצות-הברית, למשל, נוהל שכזה היה גורם למחאות, שביתות וערעורים עד לבית-המשפט העליון, שהיה ודאי מורה למשטרה לשנות לאלתר את הנוהל ולעשות הכל כדי לשמור על חיי המתפללים. אצלנו, אהרון ברק, שכל-כך אהב לחקות את מודל המשפט האמריקני, עשה זאת בסלקטיביות המתאימה לאישיותו, קרי: כל עוד התאים המודל להשקפתו החילונית. לכן לא איפשר לנאמני הר הבית לעלות להר, ולא חשב שבכך פגע בזכותם הבסיסית של מיליונים להתפלל במקום הקדוש להם ביותר. איומי הערבים ליצור תגובה אלימה נתנו לו את עלה התאנה המשפטי כדי להצדיק אפליה נוראה זו.
האווירה האנטי-יהודית, שהקרין ההיכל של ברק ויורשתו בייניש, חילחלה מטה, ובראש השנה העזו שוטרים לעצור ולהכות יהודי שביצע עבירה חמורה ביותר - תקיעה בשופר ליד הכותל המערבי. אם חלילה היו הערבים נוחלים עלבון שכזה, מהומה רבתי הייתה פורצת בקרבם ובקרב היהודים שומרי זכות הפולחן שלהם. כיוון שזה קרה רק ליהודי מסכן, כולם שותקים.
בתחום הבנייה, ממשלת שרון הרסה כזכור 25 יישובים יהודיים, אבל אף לא יישוב ערבי אחד. גירוש הינו אופציה חוקית רק כאשר המגורשים הינם יהודים, כך פסקו למעשה ברק-בייניש. וממשלת אולמרט ממשיכה לאיים בהרס מאחזים בלתי חוקיים. לכל היותר מדובר בכמה מאות מבנים, אבל אותה ממשלה, הדבקה כל-כך באכיפת חוקי הבנייה עד תום, בקרב יהודים כמובן, נמנעת מלאכוף את החוק בבירתה, שם יותר מאלפיים בתים נבנו בידי ערבים ללא אישור. למעשה, בכל המדינה, מהגליל ועד לנגב, בונים ערבים בצורה פראית ללא שום הפרעה מצד השלטונות. ומדוע? הרי ידוע לכל שממשלות ישראל לא יעזו להתמודד עם המגזר האלים ההוא, איתו כדאי יותר להעלים עין ולהעמיד פנים כאילו אין הוא מפר את החוק בזלזול שאין כמותו. וכך הגענו למצב העגום, שלא רק שהר הבית לא בידינו - אלא שגם הנגב והגליל כבר אינם.
בנושא חופש הדיבור, כוהני הדת של הערבים וחברי-הכנסת שלהם, שנשבעו אמונים למדינה, מעיזים לנסוע לארצות אויב, לתת יעוץ כיצד להביס אותנו בשדה הקרב ולכנות את ראש הממשלה "רוצח". חקירות נפתחות, אולם השופטים קובעים שזכות הדיבור של הערבים הינה למעשה ללא גבול. אבל כאשר יהודי, ובמיוחד ממחנה הימין, מכנה בכינויים לא מחמיאים את ראש הממשלה, את מנהל "רשות הגירוש" או את הרב הראשי, שנמנע מלפסוק כי פיקוח נפשם של חיילים דורש הפצצה מהאוויר על ג'נין בטרם כניסה אליה - אזי מיד זוכה הוא לכתב אישום על העלבת עובד ציבור. מדוע? כי הפרקליטות יודעת שבבית-משפטם של ברק-בייניש, זה יעבור ללא קושי.
בתחום הכלכלה והצבא, היעדר השוויון הצורם מעולם לא הטריד את בית-המשפט. העובדה שהערבים אינם משרתים את המדינה, לא בצבא ולא בשירות לאומי, ועדיין זכאים למלוא ההטבות של ביטוח לאומי, לא מדירה שינה מעיני שופטינו רודפי השוויון; גם לא ה"הזנחה" לא זוכה מגזר זה מצד פקידי מס הכנסה.
מעדיפים קניין על חיים
אך הגרוע מכל בהפעלת עיקרון השוויון העקום הייתה ההשוואה בין הזכות לחיים של יהודים מול זכות הקניין של הערבים. בקביעת תוואי "גדר ההפרדה", ובלי כל קשר ליעילותה המפוקפקת, פסק לא פעם בג"ץ כי זכותם של קומץ ערבים להגיע לשדותיהם שווה יותר מזכותם של מתנחלים (יהודים סוג ב') לחיים. כמעט תמיד, כששני הערכים הללו התנגשו - טובת הערבים גברה. חמור עוד יותר היה האיסור על הריסת בתים בציר כיסופים - איסור שאיפשר את רציחתן של טלי חתואל עם ארבע בנותיה. רק אחרי האסון אושר הרס הבתים לאורך ציר הדמים ההוא, כפי שצה"ל ביקש מלכתחילה. כמובן, השופט הדגול ההוא, שקבע שהכל שפיט, לא הבחין בשום אחריות אישית באותה טרגדיה, ומעולם לא היכה על חטא.בכל מערכת המשפט של המדינה הזו, מלמטה עד למעלה, יש אפליה ברורה וזועקת נגד יהודים, ובמיוחד נגד שנואי מערכת המשפט והתקשורת - אלה המכונים "מתנחלים". כאשר הם עומדים למשפט מול הערבים, פתאום כללי החקירה והעדות מתפוגגים ומתעוותים לטובת המגזר ה"מסכן" ולרעת זה ה"אכזר".
לאור כל זאת, הגיע הזמן שמדינת ישראל ומערכת המשפט שלה יחדלו מהסכיזופרניה שבה הן נתונות זה עשרות שנים - הצהרות גבוהות על שוויון, מול היעדר כל אכיפה למענו. מן הסתם, מפלגה שתשכיל לדרוש צדק גם ליהודים במדינת היהודים תגרוף מנדטים רבים, ותוכל להביא למהפכה השיפוטית האמיתית שנחוצה כל-כך לעם האומלל הזה, וראשיתה ברפורמה בשיטת הבחירות לבית-המשפט העליון. אולי אז, אחרי שישים שנה, נוכל לשים קץ לאפליה.
הכותב הוא רואה חשבון, פובליציסט ופרשן פוליטי
לפנייה לכתב/ת 
חיקוי סלקטיבי: ברק
צילום: חיים צח
מומלצים
