נודדים לגוש דן (צילום אילוסטרציה) צילום: חיים הורנשטיין
המודל של יזמות פרטית הוכיח עצמו במרכז הבינתחומי בהרצליה, חרף מקלות שתקעה בגלגליו המל''ג, והוא יכול להיות מודל לחיקוי שייצור שינוי בפריפריה. זה לא דורש תקציבים ממשלתיים, רק יזמים נמרצים ובעלי חזון "
להפריט את ההשכלה הגבוהה
המועצה בולמת כל פיתוח שלא מניב רווח ישיר לאוניברסיטאות. צריך לתת ליזמים פרטיים להקים בפריפריה מכללות
אט-אט מתרוקנת הפריפריה מצעיריה, שנודדים לגוש דן. הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית-שאן והנגב המערבי הופכים למושבות של מבוגרים וילדים - עובדה שתבטיח את קריסתם. כל זה קורה כי זמן רב לפני שהופקר העורף במלחמה, החליטה הממשלה לנטוש את תפקידה לפתח את הגליל והנגב, ליצור בהם אפשרויות להשכלה גבוהה ולתעסוקה.
מכללות אזוריות יכולות היו להיות תשובה הולמת לבעיה של זליגת מוחות מהפריפריה, ואולי אף לשמש אבן שואבת שתעלה/תחזיר ארצה מאות אקדמאים בכירים - ישראלים ויהודים - מחו"ל. כיום, לרוב מקבלי תואר דוקטור אין סיכוי למצוא תעסוקה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל - כמעט ללא הבדל מין, מוצא או תחום התמחות. המערכת האקדמית בישראל פקוקה כמעט לחלוטין, ואינה קולטת מדענים צעירים. בהשקעה חכמה בפריסת מוסדות להשכלה גבוהה בפריפריה, הייתה הממשלה צדה שתי ציפורים במכה אחת: גם מפתחת את האזורים הללו, שבחלקם כבד איבדו את הרוב היהודי, וגם מספקת הזדמנות נוספת לצעירים, שמערכת החינוך מזניחה זה עשרות שנים.
כשהחל עידן המכללות האזוריות האקדמיות, בתחילת שנות התשעים, הייתה כוונה טובה: הן היו מעין מקצה שיפורים למי שהמדינה
כיוון אקדמי
המכללות הן התשובה / עמיר לוי
את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות והאוניברסיטאות לא יכולות לעשות, עושות המכללות הבלתי מסובסדות
הזניחה את השכלתו. היו שחלמו כי סביבן יקומו תעשיות עתירות-ידע, שיהוו מוקדי תעסוקה אזוריים. כוונות טובות, שהפכו במקרים רבים לתעשייה של תארים אקדמיים מליגה ב' ותו לאו. אף שהמכללות האזוריות הוקמו בפיקוח המועצה להשכלה גבוהה ובחסות האוניברסיטאות, רוב האחרונות דורשות מבוגר מכללה להשלים לימודים בטרם יירשם ללימודי תואר שני, כדי להשתוות לבוגריהן. ומשנרשם לתואר השני, מגלה לא אחת בוגר המכללה כי ממוצע ציוניו הופחת, שרירותית כביכול, כיוון שבמקום לימודיו הקודם יש אינפלציה של ציונים גבוהים.
אין תחליף להשכלה אקדמית, ושש האוניברסיטאות יחד עם האוניברסיטה הפתוחה אינן מסוגלות לענות על הביקוש הגואה ללימודי תואר ראשון. לכן, כפי שהסביר כאן השבוע בלעג
ד"ר אמיר חצרוני, צמחו מכללות כמעט על כל גבעה רעננה. אכן, גם "טכנאי היגיינה ציבורית" (בעבר מנקה רחובות) צריך תואר ראשון לפחות. זו מגמה אוניברסלית, ואי אפשר לעוצרה. האם זה רע? לאו דווקא. מצד הסטודנטים, מתוך הכמות הגדולה תצמח גם איכות (שאינה חזון נפרץ כעת גם בשש האוניברסיטאות). מצד המרצים, הרי שריבוי המכללות מאפשר תעסוקה להרבה אקדמאים, שמסיבות שונות ומשונות לא הצליחו להיקלט באוניברסיטאות. ואם אלה אינם מרצים נוסעים, אלא תושבי האזור - הרי שיש בכך ברכה לפיתוח הפריפריה.
דווקא ההתלכדות בין שני תהליכים - אבטלה גבוהה (שכמובן, הפריפריה מוכה בה יותר) מחד וביקוש גואה להשכלה גבוהה מאידך - יוצרת הזדמנות לממשלה למלא את תפקידה (שהרי היא מקור רוב תקציבי האקדמיה הישראלית) ואף לשנות את מפת האקדמיה, בדרך של עידוד תחומי לימוד טכנולוגיים ועיוניים בעלי חשיבות לאומית. זו גם יכולה להיות ההזדמנות לספק למערכת החינוך מורים טובים יותר (חוכמה קטנה מאוד אולי, נוכח הרמה הנמוכה להפליא שלהם כיום).
אך לא, ממשלת ישראל כמעט שאינה נוקפת אצבע. היא זונחת את הפריפריה ומפקירה את תושביה, כיוון שהיא בקושי יכולה לתפקד
כעיריית גוש דן. לאור זאת, כדאי לחשוב על פתרון אחר: להפריט את ההשכלה הגבוהה. בעצם, מדוע צריכה הממשלה להתערב בה? לאור הישגיה הדלים למען הפריפריה, מוטב היה לתת ליזמים פרטיים הזדמנות להקים בה מכללות, שלא ייהנו מהתקציב הממשלתי. המודל של יזמות פרטית הוכיח את עצמו במרכז הבינתחומי בהרצליה, חרף מקלות רבים שתקעה בגלגליו המל"ג, והוא יכול להיות מודל לחיקוי שייצור שינוי בפריפריה. זהו מודל פשוט, שאינו דורש תקציבים ממשלתיים, אלא יזמים נמרצים ובעלי חזון.
לפי שעה, נראה שפיתרון זה אינו ריאלי, כיוון שהמועצה להשכלה גבוהה משמשת מעין מנגנון הגנה של גילדת האוניברסיטאות על עצמה. פיתוח ההשכלה הגבוהה בארץ והרחבתה אינם אינטרס של האוניברסיטאות אלא אם יוגדל חלקן בתקציב הלאומי, והמל"ג עושה כמיטב יכולתה לבלום כל שינוי וכל פיתוח, שלאוניברסיטאות אין רווח מהם. כדי לשנות זאת, תצטרך הממשלה להסיר את ידיה מההשכלה הגבוהה, ולא להתערב בפיתוחה - גם לא באמצעות המל"ג.
הכותב למד בשלוש מהאוניברסיטאות בארץ ובזו של טקסס, ואף לימד בבר-אילן ובמספר מכללות
