שומי כלום

בכל מה שקשור לחיים הפרטיים אין שום טענות לשומאכר. מאז שהיה בן חמש, כשאבא שלו העלה אותו בפעם הראשונה על הקארט, הבחור כל כך מרוכז בנהיגה שאין לו זמן לבחורות או לסמים. אבל כל השערוריות ההן על המסלול הן חלק בלתי נפרד מהמורשת הספורטיבית שלו.

תרשו לי רגע לחדד את הנקודה. זה שמראדונה הסניף לא הפך אותו לחרא של בנאדם על מגרש הכדורגל, נכון? ושער יד האלוהים - נו, באמת, אפשר לחשוב שהוא ניסה את זה בכל שבוע שלישי. אף אחד לא מנסה לומר שדייגיטו היה מלאך, אבל רמאי קונסיסטנטי הוא בטח לא היה. כנ"ל לגבי טייסון: נכון, הוא אדם אלים וקרימינל קטן בחייו הפרטיים. אבל בזירה הוא היה קנון. למען האמת, הנשיכה באוזן של הוליפילד היתה המקרה היחיד בקריירה שלו שבו אפשר היה להאשים אותו בהתנהגות לא ספורטיבית.

• חלק ראשון: כזה קטן

עכשיו בואו נחזור לספורט המוטורי, ולמי שהיה המלך הבלתי מעורער שלו הרבה לפני מיכאל שומאכר: איירטון סנה. אודה ולא אבוש, הייתי מעריץ מושבע של הנהג הברזילאי הזה. רק בזכותו (או בגללו) התמכרתי לפורמולה 1 בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, כשהקרבות המרים והנפלאים שלו עם "הפרופסור" אלן פרוסט היו בשיאם. שני הגיבורים האלה נלחמו אחד בשני כמו גלדיאטורים, ואלה היו הימים הכי יפים, הכי מרגשים והכי הרואיים בהיסטוריה של עולם המרוצים.

ב-1 במאי 1994 התיישבתי כמו בכל יום ראשון אחר הצהריים מול המסך. ואז זה קרה, בשידור ישיר: הוויליאמס של סנה טסה לתוך הקיר בעיקול טמבורלו של מסלול אימולה.

זה היה מבהיל. המרוץ נעצר, צוותי החילוץ הגיעו במהירות וסנה הועלה למסוק. השמועות אמרו שהוא נפצע קשה אבל עדיין חי. לא לקח הרבה זמן עד שהתקבלה ההודעה האיומה. אלה רגעים שאתה לא שוכח כל החיים.

כשסנה נהרג הרגשתי כמו מאות מיליונים ברחבי העולם - שהספורט הזה נגמר לי, כי בלי סנה זה פשוט לא זה. ובהתחלה באמת התנתקתי; בקושי טרחתי לבדוק מי ניצח באיזה מרוץ. רק אחרי כמה שנים התאוששתי מהמוות המיותר הזה, וחזרתי להתעניין בפורמולה 1 באופן רציני. אבל התחושה שלי ושל רבים אחרים היא שלא נמצא יורש ראוי לאיירטון סנה. בטח לא מיכאל שומאכר. הם פשוט לא בנויים מאותו חומר.

אני לא איש כדורסל, אבל אני מניח שזה דומה למה שמרגישים אלה שמתגעגעים למייקל ג'ורדן, ויודעים שעם כל הכבוד לשאקיל ולקובי וללברון, אין להם סיכוי להגיע לגבהים של הגדול מכולם. לא משנה בכמה אליפויות הם יזכו, כמה נקודות הם יקלעו וכמה דאנקים הם ידפקו.

אגב, גם איירטון סנה לא היה מלאך. ב-1990, במרוץ הסיום של העונה בסוזוקה, יפן, הוא חתך כבר בפנייה הראשונה את הנמסיס שלו, פרוסט - והוציא את שניהם מהמרוץ במהלך מלוכלך שהבטיח לו את התואר העולמי. אבל סנה, בניגוד לשומאכר, שמעולם לא הודה בשום טריק זול, הודה שהוא עשה את זה בכוונה. הוא אפילו הסביר שזאת היתה הנקמה שלו על תרגיל דומה שפרוסט עשה לו שנה קודם לכן, באותו מקום. וכן, המעשה ההוא של סנה זכה אז להמון ביקורת. אבל זה לא שינה את התחושה שמדובר בספורטאי אמיתי בנשמתו.

ז'אק וילנב, שכאמור מתעב את שומאכר מאז אירועי 1997, אמר לא מזמן ש"ברגע שהוא יפרוש אף אחד לא יזכור אותו". הגזים קצת, וילנב, אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון. את סנה, לעומת זאת, לא ישכחו לעולם. אפילו ברני אקלסטון, בעל הבית האמיתי של הפורמולה 1 ב-30 השנים האחרונות, ממשיך לטעון שמבחינתו סנה היה ונשאר הנהג הטוב ביותר שהוא ראה אי פעם. ואקלסטון ראה את כולם.

סימן שהשמש שוקעת

ב-21 באפריל 2004 נערך משחק כדורגל באיצטדיון ליד אימולה, לציון עשור למותו של סנה. את המשחק ארגנו כמה מעריצים מושבעים שלו, איטלקים וקנדים. 10,000 איש הגיעו כדי לראות את שחקני נבחרת ברזיל מודל 1994, אלופי העולם מאותה שנה, מתמודדים מול נבחרת נהגי הפורמולה 1. מצד אחד שיחקו מיכאל שומאכר, יארנו טרולי, פרננדו אלונסו ורובנס באריקלו; מהצד השני היו שם דונגה, טאפארל וקארקה.

המשחק היה עניין שולי. כולם דיברו שם רק על דבר אחד, על איש אחד, על אגדה אחת: איירטון סנה. וכולם זכרו איך עשר שנים קודם, כשנבחרת ברזיל ניצחה בגמר של 94' את איטליה, השחקנים חגגו על הדשא כשהם מניפים כרזה ענקית עם הכיתוב "הגביע הזה הוא שלך, איירטון". כן, היו שנים שנהג מרוצים - ולא כדורגלן - היה הספורטאי הכי נערץ בברזיל.

אולי כדי להבין למה סנה היה כל כך גדול, מספיק לספר שכשמכונית הוויליאמס המחוצה שלו נבדקה אחרי התאונה הקטלנית, התגלה בקוקפיט דגל אוסטרי מקופל ספוג בדם. סנה התכוון להקדיש את הניצחון לנהג האוסטרי רולנד ראצנברגר, שנהרג 24 שעות לפניו על אותו המסלול באימולה.

12 שנה אחר כך, כשמיכאל שומאכר סיים את מרוץ מונזה, יצא מהפרארי האדומה שלו והסיר את הקסדה, אפשר היה לחשוב לרגע שהוא בוכה. במיוחד כשהוא עבר וחיבק את אנשי הצוות שלו אחד אחרי השני. את החיבוק הכי גדול הוא שמר לז'אן טודט, שמלווה אותו כמנהל קבוצת פרארי כל כך הרבה שנים. אבל הסתכלתי טוב-טוב על העיניים של שומי כשהוא נפרד מטודט, והאמת היא שהשמש פשוט סינוורה אותו. משום מה קשה לי לראות אותו מקדיש ניצחון למישהו חוץ מלעצמו.