עוד שנת לימודים אקדמית נפתחת בארץ, ואיתה מגיעים אימיילים מחבריי מהתואר הראשון: "מתחילים עוד שנה בלעדיך, מתי תחזור?". הפעם זה תופס אותי בלובי המלון של כנס מדעי בינלאומי גדול בצפון אמריקה. אני קורא - והלב נצבט. מרים מבט מהמחשב הנייד, ושוב אותה תמונה טיפוסית ומוכרת זועקת בסמליותה: מולי עומדת חבורת הדוקטורנטים הישראלים. אף לא אחד מהם מייצג את מדינת היהודים.
אנחנו נפגשים לפחות פעמיים בשנה בכנסים, והחבורה ממשיכה לגדול. המשותף לכולם הוא הרקע הישראלי, התואר הראשון שעשינו בארץ והמשך המסלול האקדמי בחו"ל - ארצות-הברית, אוסטרליה, אירופה. ליידן שבהולנד, במקרה שלי. כולנו מכירים את התסריט, מכירים כבר לא מעט אנשים כמונו, אבל הנתונים שהוצגו לאחרונה בתקשורת הצליחו להפתיע - לא ידענו עד כמה גדולים המספרים. בענף שלנו כבר מזהים אותנו בתור "הישראלים הגולים", אלה שצמחו באקדמיה הישראלית - ומפוזרים כיום בין האוניברסיטאות בעולם.
זה מתחיל ונגמר בתנאי המחקר - רמה אקדמית גבוהה, שלא חסרה בארץ, אך לשם שינוי מלווה בתנאי שכר שמאפשרים להתקיים בכבוד ולהתרכז בעבודה עצמה, לא בעבודה צדדית לכיסוי שכר הדירה. יש תקן חוקר ויש גם תקציב נסיעות, שלא היה מבייש ראש מעבדה בכיר בארץ, ומאפשר לנסוע לכל מקום בעולם לקידום המחקר. אז נכון שהבטחת לאמא "לשמור את הרעיון הטוב ביותר שלך למכון ויצמן, כשתחזור", והבטחת לחברים הטובים מהצבא ש"לא תגמור כמו מוטי-בננה בציריך". אבל בסופו של דבר, אתה אורז מזוודה ועושה את ההחלטה הטובה ביותר לקריירה שלך.
הישראלים עושים חיל בעבודות הדוקטורט שלהם מעבר לים. בכנס הגדול והחשוב האחרון הופיעו שני דוקטורנטים ישראלים בתור כותבים ראשיים ברשימת המאמרים, שזכו בפרסי המאמר הטוב ביותר. בהחלט כבוד גדול. האחד מייצג את מלכת אנגליה, השני - את מלכת הולנד. המנחים האירופים מתמוגגים מנחת ומדברים ביניהם בגאווה על הסחורה הישראלית המובחרת, שהגיעה לקבוצות המחקר שלהם. המוח הישראלי עובד יופי, אבל בשירות הוד מלכותה. הזיעה והדם שהקזנו באוניברסיטה העברית בתואר הראשון הבשילו לפירות שנקטפים היום על-ידי אוניברסיטאות לא עבריות.
לאלו המתייגים אותנו כ"נפולת של מוחות", שירדו מהארץ בחיפוש אחר תנאים טובים יותר וכבר לא יחזרו - יש לי מסר ישר מהלב: כולנו אוהבים את הארץ, מתגעגעים בכל רמ"ח איברינו, חלקנו אף מתנדבים למילואים בחופשות המולדת הספורות והקצרות שלנו, וכולנו היינו שמחים לחזור בהמשך דרכנו האקדמית - אילו רק היה קיים תקן עבורנו. כן, יש לי חלום לחזור לארץ ולהקים מעבדה בתחום שלי, שאיננו מפותח כל-כך בארץ (אלגוריתמים אבולוציוניים). אבל, כמו שאומרים לי חבריי הגולים באנגליה, יש בי כנראה גם הרבה-הרבה תמימות.
לאלה מכם שכבר זוממים לשלוח
תגובה משתלחת, אומר: העמידו את עצמכם במקומנו וחישבו מה הייתם עושים במצבנו. אחרי הכשרה ארוכת שנים, הצלחה אקדמית עם קבלות, לחזור לארץ עם תואר דוקטורט כדי לחתום בלשכה - או להמשיך למשרה מבטיחה במעבדה טובה מעבר לים? לא מכבר קרא כאן
פרופ' יורם פרי: "תנו לאקדמאים לנצח, בארץ!". שמעתי על קרנות חדשות שהוקמו למטרה זו - בהחלט מגמה מבורכת. אך כמדומני, זה מעט מדי ומאוחר מדי. כרגיל.
את מלכת הולנד, בשמה אני מופיע כיום ברחבי העולם, מאשים רמי הויברגר ב"חמישייה הקאמרית" בנאיביות, בכל מה שקשור לשיפוצים בארמון. במה שקשור לאקדמיה, היא כנראה מבינה לא רע. מדינת ישראל אולי טובה בשיפוצים, לא פראיירית, אבל לא כך הדבר בתכנון לטווח הרחוק. עם תקציב לאומי שנתי של כמיליארד דולר לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה - תקציבה של אוניברסיטה בינונית אחת בארצות-הברית - מה ימנע בעדי ובעד מאות כמוני לגמור כמו מוטי-בננה בציריך?
הכותב הוא בוגר תואר ראשון לפיזיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום מרצה ושוקד על הדוקטורט באוניברסיטה של ליידן
