חזרה גנרלית

אחד הדברים שמסמנים את העידן הנוכחי, ממוצרי תרבות ועד פריטי אופנה, הוא הפיכת המושג פאסה לפאסה. יותר מתמיד מורגשת כיום התרפקות על העבר, והאדרה נוסטלגית של אופנות ומותגים שהיו פופולריים בין שנות ה-50 ל-90. למעשה, אפשר להגיד בזהירות שמאז סוף הניינטיז - ואחרי המינימליזם שאיפיין את העשור הזה וחתם את האופנות הצורניות המובהקות שקדמו לו - עולם האופנה נמצא בסחרחרת רטרו בלתי פוסקת.

למה זה קורה? אולי בגלל שהמהפכות החברתיות והתרבותיות שאיפיינו כל עשור עד אז היו כל כך עוצמתיות, שהן בהכרח יצרו שפה ויזואלית הרבה יותר מובהקת ממה שמעצבים מצליחים ליצור כיום: עידן הזוהר ההוליוודי של שנות ה-50, השחרור המיני של שנות ה-60, המוזיקה המטורפת של שנות ה-70, והגל החדש והמודרניזם של שנות ה-80. חייבים להודות שאלה חומרי גלם הרבה יותר יצירתיים מכמה שערורייות בבית הלבן, מלחמה באפגניסטן וקולדפליי.

הסימן הכי ברור לרטרו-מאניה הזאת הוא תקומתם של מותגים שגוועו לגמרי או איבדו מזוהרם. נכון שלכל מותג או בית אופנה כזה יש סיפור משלו; אחד עשה מהלך כלכלי מדויק, אחר ליהק את המעצב הנכון בזמן הנכון וכך הלאה. אבל הקרקע המשותפת לכולם, כך נראה, היא אותה התרפקות נוסטלגית נוכחית, שהתחזקה בקדחת הווינטג' של השנים האחרונות. היום לא מדובר במעגליות רטרו מהזן הפשוט, כלומר העתקת טרנדים מעשורים קודמים - אלא בבחירה מושכלת לא לעשות מהפכות, להיצמד למורשת ולפרש אותה מחדש.

בלנסיאגה: השיחוק של הליהוק

אם תדפדפי במגזיני אופנה מהחודשים האחרונים תוצפי באימג'ים של שמלות מיני דמויות גולם, חולצות עם שרוולים תפוחים, מעילים ענקיים ורחבי צווארונים, כובעים ביצתיים, כפתורים גדולים וצבעים מונוכרומטיים ומטאליים. לחזרה של המוטיבים האלה משנות ה-60 אחראי מי שעומד כיום בראש בית האופנה בלנסיאגה - ניקולא גסקייר הצרפתי - שנחשב לשם החם ביותר בעולם האופנה.

בית האופנה בלנסיאגה, חביב נשות החברה והממון של שנות ה-50 וה-60, היה הראשון שעיצב וניסח את השפה שוברת המוסכמות שחוזרת היום למסלולי התצוגות. מדובר בפרופורציות חדשות של בגד ובמשחק של נפחים, שהוא כולו מלאכת מחשבת של גזרה ופרטים. במשך שני עשורים שרד בית האופנה הזה, אבל סגר את שעריו בשנת 1975. במהלך השנים נעשו כמה ניסיונות נפל להחיות אותו, עד שבשנת 1997 מונה גסקייר לתפקיד המנהל הקריאייטיבי. קשה להגיד שמישהו ציפה מהאיש האנונימי והצנוע הזה, שנראה חריג על רקע הדמויות הצבעוניות של עולם האופנה, להיות מי שישיב לבלנסיאגה את ימי הזוהר. אבל כעבור עשור אפשר לקבוע שמדובר בשיחוק רציני.

לחורף 2006 גסקייר עשה מהלך נועז, וביסס את הקולקציה שלו על דגמי ארכיון של בלנסיאגה שכבר העלו אבק. אבל הוא לא עשה לעצמו חיים קלים, אלא פירש מחדש את כל המוטיבים שאיפיינו את האוספים של המותג בשנות ה-50 וה-60. זה עבד מצוין; הקולקציה הנוכחית לא רק השיבה לחיים את בלנסיאגה, אלא גם ניסחה את "הקוטור החדש" - אופנה שנשענת על יסודות העבר המפואר של האופנה העילית, ועם זאת היא חדשנית ולבישה מאוד.

אפשר לומר שבזכות ההשפעה העצומה של בלנסיאגה על מיטב מעצבי העל, עונת חורף 2006 נחשבת לאחת המתוחכמות והמרתקות של השנים אחרונות. אחרי כמה חורפים מייבשים, נראה שהמעצבים הצליחו לשלב מקורות השראה מהעבר יחד עם אסתטיקה וחומרים עכשוויים. אז עזבו אתכן מטרנדים פשוטים כמו היפי-שיק, בוהו-שיק, ג'יפסי-שיק ובננה-שיק; הטרנד השולט של העונה, כפי שקבעו המגזינים, הוא ה"ניו סמארט" של בלנסיאגה.

ביבה: בזכות המיני והפסיכואנליזה

ביבה נוסד בלונדון בשנת 1964, על ידי המעצבת ברברה הוליניקי, שלקחה השראה מהאר-נובו ומהוליווד. הקונספט שלה היה בגדים אנטי-מיינסטרימיים עם טאץ' סקסי לבחורות ארוכות רגליים מתחת לגיל 30. במהרה הפך ביבה למותג לייף-סטייל שמכר הכל - מבגדים ועד אפונה קפואה. תהילתו הגדולה באה מהפיכת חצאית המיני לפריט חובה במלתחה של כל בחורה לונדונית. יחד עם מכוניות המיני והגלולה נחקקה חצאית המיני של ביבה כאחד מסימני ההיכר של תקופת ה"סווינגינג לונדון" - תקופת ההפשרה של בנות בריטניה הקפואות.

בתחילת הסבנטיז ביבה לא היה רק מעצמה אופנתית, אלא גם החזיק חנות כלבו ענקית, שכללה מתחם בילויים ובתי קפה שבהם התערבבו בכיף דייויד ואנג'י בואי, מריאן פייתפול ומיק ג'אגר. ב-1975 החנות נסגרה והמותג כמעט נעלם לגמרי, לאחר כמה ניסיונות החייאה כושלים. אבל השנה נראה שיש תקומה לביבה, בזכות כמה מעצבים שהוזמנו להפיח בו חיים: טוני קפלינו השיק הקיץ אוסף של נעליים ותיקים, פיונה קנאף הציגה תכשיטים, וכריסטיאן בק הלך על כובעים.

הקולקציה לסתיו הקרוב עוצבה בידי בלה פרויד, בתו של הצייר לוסיאן פרויד ומעצבת מוכשרת שעבדה בעבר עם ויוויאן ווסטווד. כמו ניקולא גסקייר, גם פרויד נברה בארכיונים המפוארים של ביבה ולקחה השראה מהעיצובים האייקוניים של המותג. התוצאה היא קולקציה בהשראה ברורה של שנות ה-60 וה-70 עם שימוש בבדים מודרניים כמו לורקס וג'רסי - בשחור ולבן, חום כהה ואפור.

עוד פריטי סיקסטיז מובהקים שפרויד מציגה הן נעלי פלטפורמה, תיקים מהממים וטוניקות. אחת המוצלחות שבהן היא שמלת מיני פעמונית כחולה עם שרוולים ענקיים, שקייט מוס כבר טרחה להזמין לעצמה לפי השמועות. ובינינו, מה שטוב לקייט, חוץ מסמים קשים ומרוקיסטים מכוערים, בטח טוב גם לנו.

ג'יל סנדר: מה שפראדה לא הצליח להרוס

כשמדברים על מינימליזם אופנתי לא מתכוונים לאותו יום בשבוע שבו כל הבגדים קבורים בכביסה, אלא למגמה האופנתית הבולטת ביותר של שנות ה-90. מי שעמדה בחזית הטרנד המינימליסטי היתה ג'יל סנדר, שהציגה חליפות מכנסיים שחורות, חולצות לבנות, צללית ארוכה ופרטים מוקפדים. בית האופנה שנשא את שמה זכה להצלחה עצומה מסוף שנות ה-80 ועד אמצע ה-90, כשהתבסס על קולקציות כמעט שחורות לחלוטין עם דגש על ז'קטים מחויטים, מכנסיים מעט גבריים ולוק אנדרוגני.

בשנת 1999 נמכר בית האופנה לקבוצת פראדה, וסנדר מונתה למנהלת האמנותית שלו. זה, איך לומר, לא עבד כל כך טוב. כעבור חצי שנה של עימותים עם הבוסים האיטלקים היא פרשה בזעם. לאחר עזיבתה שיגר בית האופנה קולקציות מביכות שניסו לקלוע לקהל יעד רחב יותר והביאו אותו למצב איום מבחינה אמנותית וכלכלית.

בשנת 2005 עיצב ראף סימונס הבלגי, מעצב תעשייתי במקור (ולשם שינוי סטרייט) קולקציית גברים מעולה. בעקבותיה הופקד בידיו גם עיצוב ליין הנשים הכושל - למרות שהאיש מעולם לא עיצב בגדי נשים. בקולקציה הראשונה שלו לחורף 2007 סימונס מפליא להשתמש בשפה שסנדר ניסחה אי שם בשנות ה-90, ומציג חליפות מכנסיים צרות, ז'קטים מחויטים והדוקים ושמלות מועטות פרטים עם מחשופי גב מעניינים - הכל בשחור, אפור וכחול. הקולקציה מצליחה להיות מוקפדת, מינימלית וארוטית בו זמנית.

הביקורות המצוינות שקיבל סימונס הצילו את ג'יל סנדר מציפורני המבקרים אחרי כמעט עשור של קולקציות קטסטרופליות. עונת החורף הנוכחית שמחזירה את הדגש לאיכות הבגדים, לתיפור ולגזירה היא תזמון מושלם למותג הזה לחזור למקומו הטבעי כחלוץ המינימליזם - ואפילו, סליחה על הניג'וס, לסמן את חזרתו של השחור.

מסע הפרסום המגזיני של סנדר מציג דוגמנית מוזרה, יפהפייה וזקורת אוזניים בשם טליה קולינס. סדרת הצילומים שלה בשחור-לבן מעבירה תחושה אנדרוגינית שקטה ומינימליסטית, ומזכירה הפקות משנות ה-90, טרום עידן הסקסואליות המתפרצת של השנים האחרונות. הקולקציה של של ג'יל סנדר עם המיניות המאוד מעודנת שלה מרמזת על הדבר החשוב ביותר שסימונס יכול לתרום לעולם האופנה: נגיעה של גבר הטרוסקסואל.

ליווייס: בגלל שהתעקשנו על 501

אם העברת את גיל התבגרות באייטיז, בטח תזכרי שהאופציות לרכישת ג'ינס הסתכמו בליווייס. כשרצית לגוון יכולת לבחור בדגם 501 עם הכפתורים או בדגם 505 עם הריצ'רץ', שבאופן אישי נאלצתי לאהוב בסתר, כי הוא נחשב לחנני מבין השניים. בלובשך את הליווייס יכולת להיות בטוחה שכולם מסתכלים לך על התחת, ומוודאים שהג'ינס שלך הוא אורגינל ולא חיקוי משוק הכרמל.

ליווייס, מותג אמריקאי שקיים כבר 150 שנה, שלט בשוק הג'ינס ללא עוררין עד 1990. אלא שאז נכנסו למשחק מעצבים כמו ראלף לורן עם קונספט הפרימיום, כלומר ג'ינס שעולה מלא כסף, קלווין קליין שהשתלט ב-93' על השוק עם ג'ינס משלו, ומותגים עממיים כמו גאפ שהציעו מבחר גזרות בהרבה פחות כסף. בעשור האחרון, כשהג'ינס הפך מסתם אופנה לדת עם מיליוני מאמינים פנאטיים, ליווייס סובל מתחרות קשה במיוחד. מותגים כמו דיזל האיטלקי, סבן האמריקאי ואקנה השוודי השתלטו על עכוזי ההמונים והציעו אינספור צבעים, גזרות, ובדים מעובדים.

ג'ינס ליווייס שהצליחו להישאר פופולריים היו מזן הווינטאג', כלומר כאלה שקונים בחנויות יד שנייה. זה כמובן לא הספיק בשביל לנגח את המתחרים, והחברה התחילה לצבור הפסדים רציניים - עד שבשנת 97' היא נמכרה ונעשו בה שינויים פרסונליים נרחבים. האמת, הסיבה היחידה שבזכותה היא לא נעלמה מהעין הציבורית היתה סדרה של פרסומות מוצלחות עם פסקולים מוצלחים עוד יותר, ביניהם הסרטון המופלא עם הבחור שקופץ לבריכה לצלילי Mad about the boy . העניין הוא שלמרות השינויים הפנימיים והשליטה המרשימה במדיה, שכחו בליווייס את הדבר הכי מהותי: מוצרים חדשים.

בשנת 2000 ירד האסימון לקודקודים של החברה והם שכרו צוות מעצבים שלם כדי שיפתח ליין מוצרים חדש - ליווייס אנג'נירד. למרות גזרות משובחות, לטעמי, במיוחד בנגזרת הגברים, הליין לא זכה להצלחה מטורפת, בעיקר לא בארצות הברית. ב-2003 יצא ליין חדש בשם טייפ 1 שנחשב למוצלח יותר, וסייע בשיקום הפופולריות של ליין האנג'נירד.

בשנתיים האחרונות יצאו מליווייס שני קווים חדשים: סקיני ג'ינס משובח בשם קפיטל E, ודגמים אקולוגיים מחומרים ידידותיים לסביבה. שניהם הפכו לטרנדיים לאללה - אבל המהלך המנצח של החברה היה ליין של וריאציות על דגם 501 המיתולוגי, עם סוגים שונים של תיפורים, פצ'ים ורקמות. בזכות השינויים האלה בכירי הסטייליסטים התחילו לדחוף את ליווייס להפקות אופנה ולסלבריטאיות, ולאחרונה המותג זוכה לפריחה פראית. הדבר היחיד שליווייס עוד צריך לשנות זה להפסיק לרשום את המידה על התווית החיצונית של הג'ינס. כאילו, קצת פרטיות בבקשה. לא כולם צריכים לדעת שאני מידה 34.

ד"ר מרטנס: כי גם הניינטיז הן נוסטלגיה

הפקת אופנה שהתפרסמה באל הבריטי של ספטמבר בישרה על שובה של אופנת הגראנג'. על פני עשרה עמודים הוצגה סדרת צילומים שבמרכזה דוגמניות עם שיער ארוך ומבולגן, כובעים, שכבות של סוודרים ענקיים, חולצות טי ונעליים צבאיות. אבל לפני שאת מפסיקה לחפוף כדאי שתדעי שהטרנד הנוכחי לא כולל חולצות פלנל ושיער שמנוני אלא עושה טייק-אוף לאופנה, או יותר נכון לאנטי-אופנה הזאת שצמחה בסיאטל בתחילת שנות ה-90 לצלילי Nevermund.

האחראי העיקרי להתקמבקות של הגראנג' הוא מארק ג'ייקובס, שהציג בקולקציה האחרונה לחורף 2006 נעליים צבאיות שטוחות או בעלות עקב, שמלות פלנל משובצות ומראה מגובב היטב. הוא גם הוסיף לצבעים הקלאסיים של הגראנג' - שחור ואפור - נגיעות של כחול רויאל ואדום, והמראה הכללי הוא מתוחכם והרבה יותר מעודן מהגראנג' המקורי.

אין ספק שהשם הכי מזוהה עם הגראנג' של שנות ה-90 הוא ד"ר מרטנס, מותג הנעליים הבריטי שנוסד ב-1945 וייצר נעלי עבודה עם סוליות מצמיגים ממוחזרים. ד"ר מרטנס, או בקיצור דוקס, הפך לסופר פופולרי בשנות ה-70 בקרב פרחי פאנק וסקינהדס, ובניינטיז נרשם כפריט הכרחי בקרב טינאייג'רים בריטים, מעריצי פרל ג'אם וחיילות בצה"ל. הלוק האופייני היה שילוב של דוקס עם שמלות שיפון עדינות עד הברך, כובעים גבריים ווסטים שחורים. נראה לי שהבחורה היחידה ששמרה על הלוק הזה גם בשנות ה-2000 היא דריה, הדמות המצוירת של אם.טי.וי.

הדעיכה התחילה איפשהו באמצע שנות ה-90, כשהגראנג' פינה את מקומו לבריטפופ וליאם גאלגר החליף את הדוקס באדידס. החנות המפורסמת של ד"ר מרטנס בקובנט גארדן שכללה כמה קומות תצוגה נסגרה בשנת 2001, הפעילות של המפעלים המקומיים הופסקה, והחברה הפסידה ב-2003 כ-60 מיליון ליש"ט.

חבל רק ששלוש שנים אחרי הנפילה החליט עולם האופנה הבוגדני שהגיע הזמן לחזור לשנות ה-90. כתוצאה מכך החברה שבה להרוויח, והרחיבה את הליין שמציע את הגירסה הקלאסית בצבעים חדשים, חומרים מטאליים והדפסים שונים. נוסף לזה היא יזמה ליין קריאייטיבי בשיתוף מעצבים ואמנים שמיוצר בסדרות מוגבלות וניתן לרכישה באינטרנט. ולידיעה שהגיעה כמעט זה עתה: ה"לונדון איבנינג סטנדרד" הכריז שד"ר מרטנס הולכות לרשת את מקומם של ה-GGU, מגפוני פרווה שמנמנים שסיינה מילר וקייט מוס השתרכו בהן בשנתיים האחרונות.

לקוסט: קצת עזרה מגווינת פאלטרו

מוצגים עלמה

הסימנים הראשונים לחזרתו של לקוסט, מותג חולצות הפולו עם הקאנטרי-קלאב שיק, הופיעו ב"משפחת טננבאום" המצוין של ווס אנדרסון מ-2001. בסרט נראית גווינת פאלטרו (בתפקיד מרגו טננבאום), כשהיא לבושה בשמלת לקוסט עם מעיל פרווה ותיק ג'יין בירקין. העיצוב המהמם של הסרט הפך את הדמות של מרגו לסטייל-אייקון, ובגדול חגג את חזרתם של מותגי הספורט מהסבנטיז. במקביל למועד יציאת הסרט קרה עוד משהו טוב - אופנת הרטרו-ספורט, שכללה סניקרס של פומה ואדידס התחילה לתפוס תאוצה, והטיימינג של מותג מקרטע כמו לקוסט לא היה יכול להיות מוצלח יותר.

לקוסט הצרפתי הוקם ב-1933, על ידי הטניסאי רנה לקוסט, שהחבר'ה בבית קראו לו "התנין". כשפרש מעסקי הספורט הוא הקים בשותפות את מותג האופנה, שייצר בעיקר חולצות פולו עם התנין המפורסם בחזית. בשנות ה-50 החלה ההפצה של החולצות גם לארה"ב, ושם הן נהיו להיט היסטרי. בסוף שנות ה-60 נמכרו הזכויות למותג לחברת מזון אמריקאית שמיהרה לתרגם אותו למוצר שנמכר במאסות ובחנויות פושטיות כמו טארגט וג'יי.סי פני. כל ערכי הלייף-סטייל והיוקרה שנלוו למותג התפוגגו, והתנין טבע.

בשנת 2000 משפחת לקוסט קנתה שוב את הזכויות למותג ומינתה למנהל את רוברט סיגל, איש שמאחוריו הצלחות כלכליות כמו ליווייס ודוקרס. סיגל עשה כמה צעדים חכמים כמו שיפור איכות החולצות, העלאת המחירים וצמצום נקודות המכירה, והצליח ליצור ביקוש מחודש למותג. הפקת אופנה בהשראת "משפחת טננבאום", שהתפרסמה לפני כחודשיים במגזין המעולה Zink, עזרה לקשר מחדש את המותג לכל מה שקול ולהוציא אותו מהשיוך למותגי לייף-סטייל מיושנים כמו טומי הילפיגר ושיק הספא-ריץ'-ביץ שלו.

השנה, בפעם השלישית בתולדותיה, הציגה לקוסט קולקציית חורף בעיצובו של כריסטוף למר הצרפתי. מלבד חולצות הפולו המתבקשות הוצגו פריטים מצוינים כמו סוודרים גדולים בצבעי שמנת, שחור, כחול וסגול - כולם בקווים פשוטים - ומגפיים מעור פטנט שהם פריט חובה בכל קולקציה העונה. נראה שבינתיים לקוסט יכולים להירגע; מקומם בשוק מובטח, לפחות עד שטופר יחליטו להתקמבק.

אולסטאר: ותודה לאמא נייקי

הנה ההוכחה הניצחת שאני קורבן אופנה: בערך עשר שנים אני חולפת כל שישי באף זקור ליד חנות נעליים שמתמחה באוסף אולסטארים בשלל צבעים. ופתאום, אחרי שנים של מערכת יחסים קרירה, מצאתי את עצמי בולמת מול חלון הראווה ושולחת מבטים חשקניים לזוג כחול כהה עם פסי סיכה לבנים. כן, זה פשוט הקטע עם אולסטאר, שנכנסים ויוצאים מהאופנה בזכות קבוצות גרופיז מתחלפות. עכשיו זאת כנראה הקבוצה שלי.

חברת קונברס החלה לייצר אולסטאר כבר ב-1917, אבל את פירות ההצלחה קטפה רק בשנת 1923 - אז אימץ אותן שחקן הכדורסל צ'אק טיילור, והדביק את חתימתו על הלוגו העגול של המותג. טיילור, שמאוחר יותר הפך לאיש המכירות הראשי של החברה, סייע במיצוב של אולסטאר כנעל כדורסל מקצועית. קשה להאמין, אבל בשנות ה-60 וה-70 היא היתה היחידה ששלטה במגרש, הרבה לפני שהשחקנים הלכו על אוויר של נייקי. באייטיז אומצו אולסטאר על ידי קבוצות פאנק וסתם מזדנבים, וזכו לככב ב"בחזרה לעתיד" לצד מייקל ג'יי פוקס.

בשנות ה-80 המותג איבד את המונופול שלו בשוק האמריקאי, בעקבות הפריצה של נייקי וריבוק שהנפיקו נעליים סופר מעוצבות בטכנולוגיות חדשניות. הדעיכה האיטית נמשכה עד 2001, אז הוא נגאל מייסוריו דווקא בידי הנמסיס הוותיקה שלו, נייקי, ששילמה תמורתו 350 מיליון דולר. בשנתיים האחרונות, בזכות הגיבוי הכלכלי של נייקי, קונברס משתוללים עם העיצובים של הסניקרס ומציעים מהדורות מיוחדות בשיתוף מעצבים ואמנים שונים. אחד משיתופי הפעולה שהניב נעל משובחת במיוחד הוא זה שנעשה עם המעצב טימוטי לילס, שעיטר את הנעל והסוליה באיורים צבעוניים ילדותיים.

מאחר שקונברס מקפידים לא לפספס אף טרנד שיווקי, ובדומה לפרויקט ה"אדידקולור" של אדידס, גם את יכולה לעצב לעצמך זוג אולסטאר אישי. באתר האינטרנט של החברה תוכלי לבחור את הצבעים של חלקי הנעל השונים ואפילו להטביע עליה את שמך. אם את מאלה שמתמזגות עם חיק הטבע, את יכולה גם ללכת על גירסה ידידותית לסביבה שעשויה מבד קנביס. בקיצור: ללכת בהן, לקשקש עליהן, לעשן אותן - מה עוד אפשר לצפות מזוג נעליים.