טרי מהשטח: הרוצח מתפקד. אמנם הוא הרבה זמן לא ראה אשה, אז זה הסתיים קצת מהר מדי. אבל בסך-הכל, לריסה מרוצה. כן, היא גמרה. כן, בתנוחות. לא, לא הייתה סיגריה שאחרי.
בלוח השנה נולד תאריך חדש: ה-24 באוקטובר - קצת לפני ה-4 בנובמבר - היום בו התקשורת הישראלית ירדה מהפסים. כבר משעת בוקר מוקדמת ארב עדר של כתבים וצלמים מהארץ ומהעולם לגברת טרימבובלר, שתואיל בטובה להגיע, מגונדרת ומאופרת, לכלא איילון. הפלאשים תקתקו, השואלים שאלו, לריסה למרבה הצער לא דיברה. גם המפגינים אכזבו ולא באו. לא משנה, העיקר שיש תמונה.
בתחילה דווקא נגע הסיפור בשאלות מוסר מן המעלה הראשונה: מה דין זכויות האזרח של רוצח? האין הוא זכאי להינשא ולהעמיד צאצאים? האם המגבלות שהוטלו עליו חלות גם על זרעו? ובעיקר: האם דינו של רוצח פוליטי, שהרים יד על נפשה של הדמוקרטיה, שונה מדין רוצח אחר? אז היו בג"צים, היו ויכוחים, הייתה החלטת שב"ס ועוד אחת, ועוד אחת, והנה הנה הגענו לרגע המיוחל: שלט "נא לא להפריע" על תא קטן בכלא. מאותו רגע נגמר העניין הציבורי האמיתי - והתחיל הצהוב נטו.
אבל השטיקים של טרימבובלר-הפקות החלו לא מהיום: ראשיתם בחתונה "דרך שליח" (אבא של יגאל), המשכם בכל מיני ראיונות נרגשים, ושיאם בניסיון להבריח נוזל סמיך כלשהו בשקית שקופה כלשהי - ניסיון שלא צלח הודות לסוהרינו המצוינים, שביצעו בזרע סיכול ממוקד...
פרשת זרעו של הרוצח חצתה מזמן את גבול הטעם הטוב. בין אם יצליח לעבר אותה ובין אם לא, בין אם יביא לאמו הגאה נכד זכר ובין
אם תצא שם שלישייה - זה כבר מזמן עבר מתחום החדשות לתחום הרכילות. בהתעקשות שלנו להמשיך ולסקר, להמשיך ולהתעניין, אנחנו חוצים את הגבול הלא-ממש-דק שבין עניין ציבורי לפורנוגרפיה תקשורתית, ומזנים את סדר היום.
תקראו לי מתחסד, שמרן או יפה נפש, אבל את התמונה של הדוקטור לפילוסופיה רצה אל זרועותיו בזעקת "יגאל, תעשה לי ילד" - אני באמת לא רוצה לראות בעיתון. בשביל זה יש מספיק אתרי פורנו.
הכותב הוא חבר מערכת ynet
