איטי מול מהיר

כדי לבדוק טענה יומרנית זו הבה נבחן שני צילומים, שצולמו בהפרש של כ-80 שנה. הצילום הראשון משנות ה-20 של המאה ה-20, מתעד שתי נשים צעירות המאזינות למקלט רדיו גביש (נגן MP3 של הסבתא). החדר עמוס בחפצים אופייניים לתקופה, הכוללים ארון גדוש ספרים, ספרים גם על גבי השולחן, מראה, שעון מעוצב, תמונות ותצלומים על הקיר ועל האח, אגרטל ופסלונים. הספרים שבחדר מכילים טקסטים ומסרים "קבועים", בהם העברת המידע מהמחבר לקורא היא חד-סטרית ומצריכה קריאה איטית.

הכנסת טכנולוגיה אלקטרונית חדשה המגולמת במכשיר הרדיו, יוצרת מוקד עניין חדש הנמצא בחזית החדר, תוך השארת פריטי העבר ברקע. המאזינות מחוברות פיזית בחבל טבור אלקטרוני, הן האוזניות, למכשיר הרדיו, ומתאחדות בחוויה משותפת של האזנה לגלים אלקטרוניים. תודעת שתיהן נשאבת דרך המכשיר לייחודיות מרוחקת, בהשאירה מאחור את האובייקטים הנייחים.

הנשים מאזינות למידע המשתנה בזמן אמת, הן על ידי יוצרי התכנים בתחנת השידור, והן על ידי שליטתן על עוצמת הקליטה, ברירת התחנות, כאשר לעתים נקלטות בו זמנית שתי תחנות, דבר שיוצר מסר מעורפל. המידע האלקטרוני שנקלט, מצטרף לקריאת הסביבה האיטית והמוכרת להן, בעלת המשמעות הברורה מרגע שהיושבות החלו להאזין לשידורים אלקטרוניים ואילך, האינטרפרטציה של הטקסט הכתוב האיטי הגלום בספרים שבחדר, בתמונות, בתצלומים, באובייקטים, בשעון ואפילו בראי המשקף את בבואתן לא תחזור למה שהייתה קודם.

החפצים שתפקידם היה להגדיר במדויק את המשמעות, המקום, הזמן, ויחסן אל סביבתן, איבדו את יכולתם זו ברגע שתודעת המאזינות הואצה ע"י הרדיו. שידורי הטלוויזיה שבאו בהמשך המאה, האיצו בנוסף את חוש הראיה, ויצרו נתק מעמיק בין המאזין- צופה לסביבתו הפיזית.

נבחן כעת את הצילום השני מסוף המאה ה-20, כ-80 שנה אחרי הראשון. הצילום מתאר פעילות וקריאת טקסט בסביבת מציאות מדומה. הקורא מצויד בהתקן ראש הכולל תצוגה, אוזניות, מיקרופון וכפפות מידע, המקשרים אותו לסייברספייס. הגולש הופך מיידית למחבר, בזכות יכולתו הטכנולוגיות לשנות את מיקום ותכני הטקסטים הנצפים.

ההיפר-טקסטים הרבים אותם הוא קורא ומשנה בו זמנית, מוצגים על המסך שעל הקיר וכן על התצוגה שמול עיניו. החדר בו מתבצעת הקריאה/כתיבה האלקטרונית נראה "אנונימי", חף מכל חפץ של העולם האיטי, מאוכלס באובייקטים טכנולוגיים סטנדרטיים המשמשים בסייברספייס. החפץ היחיד שמקשר לתמונה הראשונה של מאזינות הרדיו, הוא שעון אנלוגי התלוי על הקיר, בצדה הימני של התמונה. משמעות השעון הולכת ומתפוגגת, כיוון שהוא משמש רק לרגעים בהם הקורא-מחבר "חוזר" למציאות הממשית האיטית, בה הזמן האנלוגי המקומי תקף עדיין.

הסייברספייס, כפוף לשעון הגלובאלי דיגיטאלי המסנכרן בין כל המשתמשים והטקסטים. המחבר-קורא שבתצלום (שיכול להיות כל אחד מאיתנו), נראה אנונימי אף הוא, כאשר התקן הראש מסתיר את זהותו, מוצאו האתני וגילו, תכונות שאינן משמעותיים בסייברספייס. (קריקטורה מוכרת מראה שני כלבים בצ'אט מול מחשב, כאשר האחד אומר לשני: באינטרנט איש לא יודע שאתה כלב). הקורא-כותב נטש לגמרי את הממשות באמצעות הציוד האלקטרוני. חוש הראיה, השמיעה, והמישוש שלו מנותקים מהסביבה הפיזית, כיוון שאין לה יותר משמעות.

 שלוחות חושיו האלקטרוניים הנשלטים ע"י תודעתו, מעצבים את סיפור הסביבה הוירטואלית, בה הוא מושקע תוך "סידור" מתמיד של המידע. הגולש נותר לבדו, כאשר חבריו שפעלו לצידו בעולם הממשי, הפכו לישויות וירטואליות (avatar). זהו ניגוד חריף למצבן של שתי מאזינות הרדיו, בו ניתן לפענח לפי החפצים שבתמונה, את מוצאן, מעמדן, מיקומן הגיאוגרפי, תחום עניינן, זהותם של הספרים שבארון, וכו'.

לבושן האחיד ותסרוקתן יכולות לרמוז על גיל, השכלה, דעות, דת, זהות הורים וכו'. המאזינות ישובות נינוחות, חשות ומודעות לסביבתן הפיזית ואחת לרעותה. לגביהן, כל אחת היא סובייקט נפרד ועצמאי המאכלס את חלל החדר המוגדר. ניתוקן מהחלל הממשי כמעט ואינו מורגש, ונעשה באמצעות האוזניות. בישיבתן, הן קשובות בו זמנית לעולם הממשי שסביבן, ולזה הווירטואלי של שידורי הרדיו. תוך זמן לא רב, שתי הנשים תתאחדנה לכדי קורא-מחבר-על בסייברספייס, המגולם ע"י הדמות הבודדת בצילום המאוחר, דמות זו היא כולנו...

זהו קטע ממאמר "שובו של המחבר", הדן בהרחבה במשמעויות של כתיבה בעולם "איטי" מול "עולם מהיר".

"מרושתים": לבלוג המלא