בחירה ישירה בתהום
בלי חוקה המעגנת זכויות מיעוט ומערכת מבוססת של איזונים ובלמים, המודל של ליברמן משול לקפיצת בנג'י בלי חבלים
אילו אורח חייזר מן החלל החיצון היה משתתף בדיוני הממשלה בהצעת החוק של אביגדור ליברמן, הוא היה מתרשם כאילו מייסדי המדינה ומנהיגיה החזקים - בן-גוריון, בגין, רבין ושרון - קיבלו החלטות אסטרטגיות והרות גורל במסגרת שיטת הבחירה הישירה. חייזרנו ההמום היה מתרשם בטעות כי העוני שגדל, הריבוד החברתי שהתרחב, הפקרת העורף האזרחי במלחמת לבנון השנייה ועוד צרות צרורות אחרות, לא באו עלינו אלא בגלל שיטת הבחירות היחסיות לכנסת. אולם חייזר לא צנח כאן, והבה נחזור למציאות.
עוד מתקופת היישוב בשנות העשרים התקבע כאן המנהג לשקול אפשרויות לרפורמה בשיטת הבחירות, בתנאים של אי-ודאות קשה או קונפליקט פוליטי חריף. בשנות השמונים, על רקע חולשת המפלגות הגדולות וגידול חסר פרופורציה בעוצמה הפרלמנטרית של המפלגות הדתיות, התגברה המגמה לדרוש את שינוי שיטת הבחירות לראשות הממשלה. זו אכן שונתה - וכשלה כישלון חרוץ: המפלגות הגדולות איבדו משמעותית מעוצמתן, חולשתן הפכה ממגמה לעובדה נחרצת, וכל זאת מול גידול חסר תקדים בכוחן של המפלגות החרדיות ובתקציביהן הייחודיים. משפטנים, שקיוו לביעור השחיתות הפוליטית, גילו כי המשפט הוא שדה פוליטי; כלכלנים ואנשי עסקים בכירים, שחלמו על יציבות כלכלית, הבינו כי שיטה ישירה אינה מובילה לשם; ואילו, פוליטיקאים שסברו כי בחירה ישירה תביא ליתר דמוקרטיזציה בחיים הפוליטיים, הבינו כי שגו. השיטה בוטלה בבושת פנים. עכשיו שבים אליה, ולא במקרה.
אביגדור ליברמן הוא פוליטיקאי ערמומי, מן המתוחכמים בפוליטיקאים שיש כיום בישראל. הוא מבין כי מפת המפלגות הקיימת מקשה על מימוש שאיפותיו. הליכוד, שמתאושש מטראומת שרון ונהנה מעדנה בסקרים, אולי אפילו יחשוש ביום מן הימים לחבור אליו בקואליציה ממשלתית. פילוח המפה האלקטוראלית כיום מלמד כי בבחירות ישירות לראשות הממשלה, דרכו של ליברמן תהיה פשוטה יותר. אחד התרחישים האפשריים הוא התמודדות משולשת שלו, של בנימין נתניהו ושל אהוד ברק, כאשר הוא גורף את קולות הימין וחלק מהמרכז-ימין, שני האחרים מתמודדים על המרכז הפוליטי, ורוב השמאל מצביע ברגליים או בוחר במועמד רביעי חסר סיכוי. איש מהשלושה לא יוכל לזכות במינימום של 50% מהקולות הכשרים, ואפשר שבסיבוב שני יתחרו זה מול זה ליברמן וברק. את התוצאות אפשר רק לדמיין. ליברמן יהיה אז קרוב למנהיגות יותר משתומכיו פינטזו או יריביו חששו.
האינטרס המיידי של ליברמן הוא לגיטימי לחלוטין. השאלה היא רק אם זהו גם האינטרס של המעט שעוד נותר מהדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. אין ספק כי השיטה הקיימת רחוקה מלהיות מושלמת, אולם אין בעולם הפוליטי אף שיטה כזאת. במשטרים רבים, גם נשיאותיים, מנסים לשפר את כללי המשחק. נכון גם כי כיום יש לצפות את המשך חולשתן של המפלגות המרכזיות בישראל. החשש מגורלה של המפה המפלגתית הוא מובן ויש לו תימוכין עובדתיים, אך שיטת בחירות ישירה שקולה לקפיצת בנג'י אל תהום פעורה, ללא חגורות הצלה וחבלים. בהתחשב בעובדה כי אין בישראל חוקה כתובה, המעגנת זכויות פרט ומיעוטים, הסכנה גדולה שבעתיים. הרי יש לזכור כי שינוי השיטה מכוון גם לפגוע בכוחו הפוליטי של המיעוט הערבי בישראל, לא רק בכוחן של המפלגות. היה והשיטה תשונה, הכנסת כולה תיחלש באופן חמור.
תופעת פיצול ההצבעה, שהיא יסוד מרכזי של שיטת בחירות ישירה לראשות הממשלה, תאפשר רק למפלגות סקטוריאליות לשמור על כוחן; האחרות תיחלשנה ביותר. עבודת הכנסת תשובש מאוד, ולמעשה תהיה תלויה באיום הווטו המתמיד של ראש הממשלה להביא לבחירות חדשות - היה ולא תשתף עמו פעולה, ותיחשב "לעומתית". כאשר לוקחים בחשבון מלחמה רובצת לפתח, סכסוך מתעצם עם הפלסטינים ועיגון חלקי בלבד של זכויות אזרח ואדם, יש סיבה אמיתית לדאגה.
מנהיגות פוליטית אינה נקנית במחיר של שינוי מתמיד בכללי המשחק הפוליטי. ההיסטוריה עמוסת דוגמאות הפוכות - כיצד שינו מנהיגים כללי משחק והמיטו אסון על עמיהם. גם השוואת ישראל לארצות-הברית בהקשר זה משוללת יסוד - המודל הפוליטי האמריקני מבוסס על אתוסים רעיוניים ומבנה ממשל שאינו קיים במקומותינו. בקליפת אגוז, שני הבדלים חשובים הם כמובן קיומה של חוקה דמוקרטית כתובה וסביבה אתוסים תרבותיים, ומבנה משטר פדרלי שיש בו יכולות של בלימת משברים פוליטיים קשים וחסימת מפלגות מסוכנות ואנטי-דמוקרטיות מלהגיע לשלטון. עד כמה אירוני כי בימים שבהם קוראים פוליטיקאים אצלנו לאימוצה של שיטת בחירות ישירה ואפילו נשיאותית, מתגברים הקולות שם לצמצם בכוחו של מוסד הנשיאות, המואשם כמאפשר טעויות פוליטיות קשות והפרות של זכויות אדם.
פרופ' גד ברזילי, חוקר ומלמד משפט השוואתי ומשטרים פוליטיים באוניברסיטאות וושינגטון ותל-אביב
הכנסת כולה תיחלש באופן חמור
צילום: זום 77
מומלצים
