באושר ועושר עד עצם היום הזה, ומה עכשיו?
אז לא הייתי מאושרת, נכון, אבל חפיף, את האומללות והריקנות אפשר לכסות בציניות, ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להטביע אותה באלכוהול, אם זה ייעשה במקום הנכון, יש מצב שייצא מזה עוד סיפור. עם קשר חדש נגמרו ההרפתקאות
להיות לבד זה מעניין. בודד ומגעיל הרבה פעמים, אבל מעניין. כל יציאה מהבית היא פוטנציאל למשהו חדש, דייטים על גבי דייטים, רגעי אושר, רגעי התרסקות, ניעור מכנס אלגנטי אחרי נפילה לרצפה, קימה וקפיצת ראש חזרה לתוך הקלחת, לרומן הבא.
אז לא הייתי מאושרת, נכון, אבל חפיף, את האומללות והריקנות אפשר לכסות בסיפורים משעשעים, ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להטביע אותה באלכוהול, אם זה ייעשה במקום הנכון, יש מצב שייצא מזה עוד סיפור. רגע, בעצם למה להסתיר את האומללות? אומללות זה חומר כל כך טוב לשיחות, כסיסת ציפורניים משותפת בתחילת קשר, כעס על כל העולם /רחמים עצמיים /כל התשובות נכונות כשהוא נגמר, האומללות היא מאוד פוטוגנית אם מציגים אותה באור הנכון.
ופתאום - קשר. קשר זה כמו תינוק, חמוד, מקסים, כולם רוצים את זה, זה משעמם עד בכי. אמא עם תינוק, זה מה שהפכתי להיות, תכל'ס. לא בא לי לכתוב את הטור הזה, זה כל כך טיפשי, הרי ברור שלשים תמונה שלו עם נצנצים ולבבות עם חיצים מסביב זה הרבה יותר מעניין, לא?
כמו אמא לתינוק, הדבר שהכי מעניין אותי זה הוא. אני מדמיינת את עצמי מדברת עם אמא טרייה, "תראי איזה חמוד הוא", היא תוציא תמונה.
"אוי, תראי את שלי, איזה מקסים", אחזיר לה.
"הוא אמר אתמול 'אמא' בפעם הראשונה" היא תגלה בגאווה נרגשת.
"הוא אמר אתמול שהוא אוהב אותי בפעם הראשונה", אחזיר לה.
"הוא רק בן שנה וכבר הצליח להשחיל לבד טבעת על עמוד, הוא כל כך מתקדם לגילו" היא תתפעם מאיינשטיין הצעיר.
"הוא רק בן (נו, נראה לכם שבאמת אכתוב גיל?) וכבר מתכנת לגמרי לבד, הוא כל כך מתקדם לגילו", אתפעל חזרה מהגאון הקטן שצומח לנגד עיניי. פתאום יברח לה פיהוק קטן והיא תתוודה שהיא לא ישנה בלילה.
"אוי, גם אני, הוא לא נותן לי לישון בלילה, איך את מרגיעה אותו?"
"חולצת שד", היא תענה בצורה פיוטית, "ואחרי כמה זמן הוא נרגע".
"שלי בדיוק ככה", אתמוגג.
היא תסתכל בשעון, תתנצל שהיא חייבת ללכת כי אמא שלה שומרת עליו.
"אני השארתי אותו מול הטלוויזיה, הוא כל כך אוהב לראות 'אבודים', אבל תיכף הפרק נגמר". ומיד נרוצה, כל אחת למי שמחכה לה בבית.
פתאום הוא הגיע, מפגין בעלות בלי לומר מילה
לפני זמן מה היינו במסיבה של חברים שלו, מקום קטן, צפוף, מלא אנשים שאני לא מכירה אבל רובם מכירים זה את זה, לקחתי כוס שתייה ופרשתי הצידה, הוא והחבר שהכיר בינינו היו איתי כמה זמן, ואחרי זה, באופן טבעי, כל אחד התפצל לכיוון שלו. פעם הייתי נלחצת מלהיות לבד במקומות כאלה, היום זה כיף, בחינה מהצד, דיבור עם אנשים חדשים, ריקודים עם החבר המשותף ואחרי זה עם בחור לא מוכר. פתאום הוא הגיע, סוחף אותי לזרועותיו, מפגין בעלות בלי לומר מילה, רקדנו קצת ושוב התפצלנו, כעבור זמן מה מצאתי את עצמי מדברת עם בחור אחר.
"עם מי באת לפה?"
אמרתי את השם.
"את איתו?"
"כן".
הוא ציין בג'נטלמניות ראויה לציון שעשיתי בחירה טובה והוסיף שאם לא הייתי תפוסה הוא היה רוצה להכיר אותי.
גם אני.
חזרנו ביחד מהמסיבה, ופתאום הבנתי, זהו, זה מה שיש מכאן והלאה, אותו בחור. יציאה כבר אינה הרפתקה בלתי צפויה, הסוף ידוע, הקץ להיכרויות חדשות, סיפורים מופרעים. למען האמת, אני צריכה לחשוב פעמיים או יותר עם מי אני מדברת ואיך.
פתאום הבנתי שאני כבר לא צריכה להיות צינית ושנונה כדי לסחרר או להימנע מפגיעה, אני צריכה להיות אני, עם אותו בחור, גם אחרי שכל הסיפורים המעניינים יגמרו, בבית מול סרט בחורף במקום לקרוע את העיר עד הבוקר (לא שעשיתי את זה באחרונה, אבל אל תהיו קטנונים).
הבנתי שעד עכשיו היה שלב ההרפתקאות, הסיפור, ועכשיו הגעתי ל"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
סבבה, טוב לי ב"אושר ועושר", אבל אולי אפשר לקחת קצת ציניות ועוד כמה דברים שאני מחבבת בי גם לשם? אולי אפשר שאיכשהו, הסיפור יימשך גם אחרי משפטי הסיום האלה?
הוא לא נותן לי לישון בלילה, איך את מרגיעה אותו?
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
מומלצים
