החוח הרב-לאומי
ה"תרומה" היחידה לישראל בהצבת כוחות זרים על גבולה היא עימות מתמשך עם הקהילה הבינלאומית
התקרית בין מטוסי חיל-האוויר הישראלי לספינת מלחמה גרמנית, איום הכוח הצרפתי ליירט מטוסי צה"ל וסירובו של יוניפי"ל לפרק את חיזבאללה מנשקו - כל אלה ממחישים לבעלי הזיכרון הקצר שבינינו כי גם הפעם, הצבת כוח רב-לאומי בגבולה של ישראל מהווה נטל, ודאי לא נכס ביטחוני.
איראן, סוריה וחיזבאללה ישלימו עם נוכחות הכוח הרב-לאומי כל עוד היא מסייעת לשיקום יכולותיו של נסראללה, להחלשת ישראל ולפגיעה באינטרס האמריקני. הצדדים השותפים לעימות הנוכחי בלבנון אינם מסכימים עם מטרות הכוח שהוצב שם, וזהו מרשם ברור לכישלון שמשמעותו שוב פינוי חד-צדדי והזרמת אנדרלין לוורידיהם של טרוריסטים ברחבי האזור. לקח מעורבותן של המעצמות בלבנון ובסומליה, בסיני ובגולן הוא חד-משמעי: ברגע האמת אורזים החיילים הזרים את ציודם ומסתלקים.
טילים, נשק, תחמושת וכוח-אדם זורמים למתקני חיזבאללה דרך סוריה והים התיכון בחסות החלטה 1701 של מועצת הביטחון. הפרשנות המעשית להחלטה אינה בידי ישראל, אלא בידי האו"ם ומדינות הכוח הרב-לאומי - וזו קרובה מאוד רשלנות חיזבאללה, סוריה ואיראן, ורחוקה מאוד מזו של ישראל. לכן, הכוח רואה בשמירה על שלום חייליו ועל ריבונות לבנון וביציאת צה"ל מלבנון - ולא בשמירה על שלום הצפון ובפירוק חיזבאללה מנשקו - את משימותיו. לכן, הכוח אינו מצויד במערכות נשק שנועדו להילחם בטרור, לא ימנע אספקת נשק מחיזבאללה, לא יעצור טרוריסטים ולא יחפש או יחרים נשק ללא אישור ממשלת לבנון.
כפי שנוכחות יוניפי"ל סייעה להתבצרות חיזבאללה מאז נסיגת צה"ל ב-2000, כן תסייע נוכחות הכוח המורחב לשיקום חיזבאללה בעקבות נסיגת צה"ל ב-2006. החיילים הזרים מהווים מגן אנושי עבור הטרוריסטים ומכשול אנושי בפני צה"ל, הנרתע ממרדף חם אחר מחבלים ומהפצצת בסיסיהם, כאשר הם מרופדים באלפי חיילי יוניפי"ל.
אבל משהו בכל זאת ישתנה בעקבות שיגור החיילים הזרים: הטחת האשמות, מתיחות ומשברים בין ישראל לבין האו"ם והמדינות המשתתפות בכוח הרב-לאומי יהפכו לשגרה, במיוחד אם כוח דומה יוצב בעזה וביהודה ושומרון. פגיעה אפשרית בחיילי הכוח הרב-לאומי, כתוצאה ממלחמה נוספת בין ישראל לחיזבאללה, ידרדרו עוד את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית. האם ישראל זקוקה לכותרות על חיילים אמריקנים או אירופים שנהרגו בגללה? האם היא רוצה לאבד את תדמיתה כרוכשת מערכות נשק זרות לשם הגנה? האם יש לה עניין, באמצעות התבצרותה מאחורי זרים, לתת רוח גבית לאנטישמיות - הגואה עם כל גילוי חולשה יהודי ומרכינה ראש עם כל גילוי עוצמה?
טורקיה והודו אינן דורשות כוח רב-לאומי על גבולן עם סוריה או פקיסטן למיגור הטרור הכורדי והמוסלמי. הן מבינות שכוח כזה יגביל את ריבונותן וכושר תמרונן. הן משוכנעות שהנכונות לשלם מחיר כבד היא תנאי בל-יעבור לריבונות, ולכן זוכות להערכה אסטרטגית - לצד ביקורת דיפלומטית - במערב. לעומתן, פניית ישראל לקבלני-משנה למלחמה בטרור הלבנוני (כוח רב-לאומי) ובטרור הפלסטיני (הרשות) מאכזבת את ידידי ישראל בוושינגטון, המתוסכלים ממילא מכשלי המלחמה בחיזבאללה. הם חוששים כי ישראל המתריסה, של מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, הופכת מיצרן של ביטחון לאומי, המאריך את ידה הארוכה של ארצות-הברית וראוי להרחבת שיתוף הפעולה, לצרכן של ביטחון לאומי, הנזקק לידו המושטת של המערב.
הצבת כוח רב-לאומי בדרום לבנון נידונה לכישלון. היא משבשת את מלחמתנו בטרור, מחמירה את יחסינו עם מדינות הכוח, מכרסמת בתדמיתנו האסטרטגית וההרתעתית בוושינגטון ובמזרח התיכון ובעיקר, יוצרת אשליית ביטחון לטווח הקצר - אך פוגעת בביטחון לטווח הארוך. על הממשלה לבחון שוב את הסוגיה, כדי להבין מדוע כל ממשלות ישראל עד 1993 ראו בכוחות הזרים חוח רב-לאומי בישבנה של המדינה.
מומלצים
