ההמון חכם יותר מהגאון: היוצר כצנזור

כמו שהגלגל מגביר את רגלינו ומאפשר לנו מהירויות הגדולות פי 10 מיכולותינו הטבעיות, כך המחשב מגביר את מוחנו פי 100 ורשת האינטרנט מגבירה את החברתיות שלנו פי 1000. המון המוגבר באמצעות סלולר ואינטרנט הוא "המון חכם", ולא "המון" במובן המוכר לנו מהמאה ה-19 וה-20. הגברה זו חושפת את מושגי הגאון והיוצר כבלונים מנופחים על ידי יחסי ציבור שמשמשים הסוואה למטרות של ריכוז כוח פוליטי, כלכלי ומשפטי, בידי מעטים החוסמים מאות מיליוני גאונים פוטנציאליים.

"ליאונרדו דה וינצ'י חלם לבנות מטוס שיאפשר לגופנו לעוף, אך רק טכנולוגיית התעופה של המאה ה-20 אפשרה זאת. כיום הוגי התרבות הפתוחה חולמים לבנות מערכת שתאפשר לנפשנו לעוף, אך רק טכנולוגיות האינטרנט של המאה ה-21 יאפשרו זאת". סיימור פפרט "מכונת הילדים".

הקמעות והאדמו"רים של שבט המודרניסטאן

לראשונה דובר על מות הגאון בפומבי במרד הסטודנטים בפריס בשנים 1968- 1969. במרד זה החלו לדבר על קץ העידן המודרני וראשיתו של העידן הפוסט-מודרני. בארת הכריז על מות המחבר בשנת 1968 ופוקו הכריז על מות היוצר והיצירה ב-1969. הגאון והיוצר הם כמו "האדמו"ר והבאבא" של בני שבט המודרניסטאן, ואילו היצירה בדמותה של פריצת דרך מדעית או אמנותית היא "הקמע" של בני שבטים אלו.

אין שום בסיס מדעי-אמפירי למושגים כמו גאון ויצירתיות. בחברה הדתית הקדם-מודרנית, האלוהים האציל מרוחו על מנהיג כמו משה או על אמן כמו בצלאל. בחברה המודרנית-המדעית חיפשו תחליף למקור הסמכות האלוהי. אך מה שלא מוצאים, ממציאים. מושגים כמו "גאוניות", "מנהיגות", "השראה" הם מיתוסים עממיים נחמדים שמקורם בדת.

"ההמון החכם" Smart Mob הוא שם של ספר ובלוג של ריינגהולד שמעורר תמיהה. התרגלנו לחשוב שהמון הוא טיפש: ההמון של מגרשי הכדורגל, ההמון המוסת בכיכר העיר. אז למה רינגהולד חושב בראשית המאה ה-21 שנוצר המון חכם? כי הטכנולוגיה מרחיבה את היכולות שלנו. כמו שהגלגל מגביר את רגלינו ומאפשר לנו מהירויות הגדולות פי 100 מיכולותינו הטבעיות, כך המחשב מגביר את מוחנו פי 1000 והאינטרנט מגבירה את החברתיות שלנו פי 1000. המון המוגבר באמצעות סלולר ואינטרנט כבר אינו "המון" במובן המוכר לנו מהמאה ה-19 וה-20. הגברה זו חושפת את מושגי הגאון והיוצר כקליפות ריקות שמשמשות הסוואה למטרות של ריכוז כוח פוליטי, כלכלי ומשפטי.

הגאון כהמצאה של הייצור ההמוני והאידיאולוגיות ההמוניות

אכן לפני מהפכת הדפוס והמהפכה התעשייתית, לא היה המון. היו קהילות, היו חמולות, היו שבטים. אבל לא היה המון. מהפכת הדפוס והעיר התעשייתית המודרנית יצרו את ההמון.

הספר מרדד את האנשים למכנה משותף אחיד. הוא יוצר הומוגניזציה בבתי הספר ובאוניברסיטאות מלמדים את כולם תכנים שממילא לא ישתמשו ב-90% מהם לכל אורך חייהם. התכנים הלא רלוונטיים הללו נועדו למטרה אחרת: ליצור הומוגניזציה, אחידות, למטרות פוליטיות וכלכליות, כדי למכור לכולם אותו הדבר ובכמויות גדולות. כדי למכור לכולם את אותה אידיאולוגיה, או כדי למכור לכולם את אותו ההמבורגר.

מכונת הדפוס מייצרת אידיאולוגיה בכמויות גדולות. מכונת התעשייה מייצרת המבורגרים בכמויות גדולות. לכן אידיאולוגיה מודרנית, בין אם היא שמאלית או ימנית, חילונית או דתית, ציונית או פוסט-ציונית, היא בסופו של דבר אי-דיאלוגיה שמטרתה למנוע דיאלוג ואינטראקטיביות. הגאון והיוצר הם הכוחות שהמודרניות העמידה כדי לבלום כל דיאלוג ואינטרקציה.

חוק זכויות היוצרים הורג את היצירתיות

לורנס לסיג הראה בכל מחקריו בשנים האחרונות כי חוק זכויות יוצרים מעולם לא היה קיים לפני 1730. הוא נוצר באמצע התקופה שבין מהפכת הדפוס ב-1457 לבין המהפכה מיכאנית-תעשייתית ב-1780. תחילה חוק זכויות היוצרים "הגן" על יוצרים למשך שנים ספורות. במשך השנים החוק הפך ליותר ויותר דרקוני. מהגנה למשך שנים ספורות, הוא עבר לעשרות שנים.

בספר זה הניתן להורדה חינם ובמאמר קצר זה לסיג מראה כי "הקמע" חסר הבסיס של זכויות יוצרים, שימש כסות לריכוז כוח פוליטי, כלכלי ומשפטי בידי מעטים לדעתו, רשת האינטרנט משנה זאת מן היסוד. חוק "זכויות היוצרים" חונק את היצירתיות וכבר לא מגן על היוצרים המקבלים גרושים, אלא מגן על התאגידים הישנים. שירוויחו שיהיה להם לבריאות, אבל אין לזה קשר לזכויות יוצרים.

בתקופת ממשל קלינטון, בית המשפט פסק שנפסטר הוא חוקי ושיש לפרק את המונופול של מיקרוסופט. בתקופה זו שוק הטלקום נפתח לתחרות. בתקופת הקונטר-רבולוציה של בוש (הנפוליאון של המהפכה הפוסט-מודרנית) נפסטר חוסל, הפסיקה לגבי מיקרוסופט שונתה והטלקום הישן וחברות המוסיקה והווידאו הישנות מנסות בכל כוחן להחזיר עטרה ליושנה.

הגאון כמותג ומגבלות הנפש המודרנית

לפני מהפכת הדפוס כשבני חמולה או קהילה לא ידעו לקרוא, עשה זאת עבורם הכומר או הרב. לפני מהפכת האינטרנט כשההמון המודרניסטאני לא ידע לכתוב, עשה זאת עבורם הבאבא איינשטיין במאמריו המדעיים או האדמורי"ת אניטה שפירה בסיפורי המעשיות ההיסטוריים שלה. כמה כתיבה אלטרנטיבית וכמה מעיינות יצירה נחסמו על ידי איינשטיין ואניטה שפירא? הויקיפדיה והבלוגים והפודקאסטים משחררים את כל סתימות הצנרת של העידן הקדום הקדם-אינטרנטי.

אכן בעוד שהבריטניקה יצרה באמצעות מומחיה וגאוניה כמה עשרות אלפי ערכים במשך למעלה ממאה שנה, הויקיפדיה יצרה באמצעות ההמון החכם כמה מיליוני ערכים תוך פחות מ-10 שנים. ווב 2.0 יוצר את "הפס הרחב של השכל".

המחבר מת ברגע שהוא פרסם את דבריו. ברגע זה נולד הקורא. כמו שהמחבר הוא מיקסר של רעיונות וציטוטים של אחרים, כך הקורא הוא גם מיקסר שמכניס את המחבר כעוד פריט, עוד לינק, ועוד ציטוט, שהולך ומפתח את הידע של הקורא. זהו הקונסטרוקטיביזם בחינוך, שבו התלמיד הקורא בונה מחדש את דברי המורה הכותב, ולא משנן אותם. ואכן יחד עם הופעת ווב 2.0 בכנס אוריילי בסן פרנסיסקו באוקטובר 95, התברר כי לראשונה בהיסטוריה, צעירי דור ה-Y בני 25-5, יותר עסוקים בכתיבה מאשר בקריאה.

200 מיליון איינשטיינים

הטכנולוגיה של הדפוס הגבילה את היצירתיות של ההמון החכם. הוא יכול היה לקרוא אך לא לכתוב. הזיכרון שלו הוגבל לזיכרון הטבעי של המוח. רשת האינטרנט מאפשרת לנו "חפש" ו"העתק-הדבק" במידה כזו שכל האנרגיות הנפשיות מתפנות משינון, לעיבוד מידע ולקשרים חברתיים. למה לזכור, אם הכול ניתן למצוא בגוגל תוך חלקיקי השנייה? כמו שאמר בודריאר, "אמריקה יכולה להתרכז ביצירת עתידה משום שהיא פנויה מלזכור את עברה שאין לה". או כמו שאומר שוורצנגר ב"זכרון גורלי" "העתיד שייך לאלה שזיכרונם נמחק".

אישוש מוחץ לגישה הפוסט-גאונית ניתן למצוא במחקריו של ריצ'ארד פלורידה. פלורידה מראה כי כיום יש בעולם 200 מיליון עובדים המתפרנסים לא ממידע כמו שטופלר גילה לפני 30 שנה, ולא מיידע כמו שדרוקר גילה לפני 20 שנה, אלא מיצירתיות! יש לנו אם כן כיום 200 מיליון יוצרים. כמה יוצרים היו בעידן הדפוס והטלוויזייה?

עבור 200 מיליון יוצרים אלה, ויקי ובלוגים, הם כמו מעדר וחכה של האיכרים, או כמו פס ייצור ומברגים של פועלי התעשייה.

מרושתים: לבלוג המלא