שיעור חמישי: מאבק סוציאליסטי מול מאבק חברתי

על-מנת להבין את הכשלון והנסיגה של מדיניות השמאל, ובפרט של מדינת הרווחה, יש להיטיב ולהבחין בין רעיונות סוציאל-דמוקרטיים (או סוציאליסטיים) ובין עקרונות חברתיים. בעוד המאבק החברתי מתמקד בהצבעה על הרעות החולות של השיטה הקפיטליסטית, מציבה התפיסה הסוציאל-דמוקרטית סדר יום כולל אלטרנטיבי. הקיבוץ, לדוגמה, הוא נגזרת של סדר היום הסוציאליסטי, ולכן לא יכול להתקיים במציאות של מתקפה רבתי כנגד מדינת הרווחה והסוציאל-דמוקרטיה.

לכאורה, האג'נדה החברתית נהנית מפופולריות רבה. אפילו כנס קיסריה, מאדני היסוד הרעיוניים של הקפיטליזם הישראלי, מקדיש יום שלם לדיונים בנושאי חברה. בישראל הנוכחית קל מאוד להיות חברתי. אפילו המינוח האמריקני "חמלה", שנשמע מעט שחוק ומעושה, שופץ ושודרג ל"אחריות חברתית" המעודכן יותר. אך כבר במניפסט הקומוניסטי היטיב קארל מרקס להבחין בין "הכתות הסוציאליות" ובין הסוציאל-דמוקרטיה.

שלושה מודלים כלכליים

ניתן להבחין בין שלושה מודלים כלכליים המקיימים זיקה לסוציאל-דמוקרטיה: מדינת הרווחה הצפון אירופית המבוססת על שליטה ציבורית בהון באמצעות קרנות פנסיה וחסכונות ציבוריים אחרים; המודל הקואופרטיבי הכולל בעלות משותפת, לאו דווקא שוויונית, על אמצעי היצור; ומדינת הרווחה האנגלו-סקסית

 המבוססת על מתן שירותים שונים על-פי זכאות.

באופן אמפירי ניתן להבחין בגידול כמותי של המעמד הבינוני במדינות הסוציאל-דמוקרטיות, לעומת שחיקה שלו במדינות הקפיטליסטיות. מכאן אנו למדים גם שהגידול בפערים בארצות-הברית, בריטניה וישראל אינו תוצאה דטרמיניסטית של הגלובליזציה, אלא תוצאת מדיניות פנים מדינתית.

אנו טוענים כי גישת ה"מעורבות החברתית" מקיימת זיקה הדוקה למודל האנגלו-סקסי, בעוד התפיסה הסוציאליסטית מתקשרת למודל הצפון אירופי והמודל הקואופרטיבי. להלן מספר נקודות אבחנה בין הגישות הסוציאליסטית והחברתית.

הזירה הפוליטית מול הזירה המשפטית

הסוציאל-דמוקרטיה מחייבת את מעורבותה של הפוליטיקה בכלכלה. בניגוד לאתוס הליברלי, אשר ייסד את ההפרדה החדה בין שתי הספירות, הסוציאל-דמוקרטים מעוניינים להחיל את כללי המשחק הדמוקרטים הנהוגים בפוליטיקה גם על הכלכלה. הארגונים החברתיים וגישת "האחריות החברתית" בכלל, מקבלים באופן בסיסי את פרדיגמת ההפרדה בין הכלכלי לפוליטי.

מכאן נגזרת אסטרטגיית הפעילות המתבטאת בשפע של סוגיות ומאבקים. בתחום יחסי העבודה, למשל, נאבקים הארגונים החברתיים כנגד נורמת ההעסקה של עובדי קבלן. בדפוס העסקה זה, מזמין העבודה משלם עבור שירות שהוא מקבל מהקבלן. בחוזה הקבלנות עצמו אין כלל עובדים, וזכויותיהם מן הסתם לא מובטחות. הסוציאל-דמוקרטיים יתמכו במאבק זה, אך יטענו כי הוא משני למאבק הגדול כנגד ההעסקה הבלתי ישירה.

בהעסקה בלתי ישירה מעסיק מזמין השירות עובדים אך אין ביניהם יחסי עובד-מעביד. דפוס העסקה זה, הנפוץ בהרבה מהעסקה באמצעות קבלן, מהווה איום אסטרטגי על כל התארגנות עובדים באשר היא. כאשר העובדים משוללי זכויות תעסוקתיות, עלים נידפים ברוח במקומות העבודה, אין שום אפשרות ליצור

 התארגנות אפקטיבית. יצירת ארגוני עובדים בעלי משמעות היא הפוליטיזציה של יחסי העבודה לה שואפים הסוציאל-דמוקרטים. זוהי תמצית החלתם של הכללים הפוליטיים בשדה הכלכלי והעסקי.

בתחום החקיקה מתגברת בשנים האחרונות הביקורת על חוק ההסדרים, אותו מחוקקת הכנסת בצמוד לחוק התקציב. חוק זה, שמוגש כ"חבילה" אחת לאישור המליאה, ללא כל דיון דמוקרטי תקין בוועדות השונות, משמש מאז שנות ה-80 כלי מרכזי בידי השלטון ליישום רפורמות במשק. מרבית הביקורת עליו, לה שותפים בעלי "אחריות חברתית" כמו גם כותבים ליברלים מושבעים, ממוקדת בהליך הלא תקין במסגרתו כופה הממשלה שינויים בהסדרים במשק.

אנשי משרד האוצר מתכננים את תכניות הרפורמה שלהם במחשכים, ללא דיון ציבורי נאות, ואז מגישים אותם לאישור חברי הכנסת כשאקדח אישור התקציב ושלמות הקואליציה מכוון לרקתם. בחוק ההסדרים מעורבותה של הממשלה בעיצוב ההסדרים הכלכליים במשק מקסימלית. הביקורת אכן מוצדקת, אך הסוציאל-דמוקרט יטעים כי לא המעורבות לכשעצמה היא בעייתית, אלא תוכן החוקים. חובתה הבסיסית של הממשלה, שלוחתו של הציבור, היא להיות מעורבת בחיי הכלכלה. מוסכם עליהם, כמובן, כי ראוי שהאופן בו היא עושה זאת יהיה תקין.

זירת המאבק השלטוני המועדפת שונה בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין הארגונים החברתיים. האחרונים יטו לפעול בזירה המשפטית על-ידי עתירות לבתי המשפט. האופטימום אליו הם שואפים הוא הישג משפטי, אשר לכל היותר יהווה אישוש לחוק קיים שהופר ברגל גסה על-ידי השלטונות. הסוציאל-דמוקרטים נאבקים בזירה הפוליטית-מפלגתית. היעד שלהם הוא יצירת כוח פוליטי שיתבסס על תמיכתם של ארגוני עובדים הפועלים בחברה האזרחית.

ויסות ההון מול כוחות השוק

מדיניות סוציאליסטית לא מתערבת רק ביחסי החלוקה של ההון החברתי, אלא גם ביחסי השליטה עליו. הפרדיגמה הליברלית מקבלת כהנחת יסוד, שההון הנצבר כתוצאה מפעילותה הכלכלית של החברה צריך להיות שייך לידיים פרטיות ומנוהל על-ידיהן. "השוק", כך הם טוענים, "יודע טוב מכולם כיצד לנהל את עצמו".

הסוציאל-דמוקרטיה גורסת כי מרבית ההון הלאומי והחיסכון הלאומי, ומכאן גם האשראי הלאומי, ראוי שינוהל בידי נציגי הציבור כולו. העובדה כי לפלוני יש קרן פנסיה מפוארת, ולאלמוני קרן דלה, אינה מחייבת שהשימושים החברתיים בהון הפנסיוני יקבעו על-ידי גחמותיו של פלוני. ויסות פעילותו החברתית של הון זה היא פעולת מפתח בתפקודה של ממשלה סוציאל-דמוקרטית.

קבוצות זהות מול מעמדות

הארגונים החברתיים נוטים לאמץ את גישת "הסוציולוגיה של הקבוצות" כאסכולה מחקרית דומיננטית. על-פי גישה זו יש לראות את החברה כאוסף של קבוצות זהות: מזרחיים, הומוסקסואלים, עולים ועוד. זאת בניגוד לאסכולת החשיבה המרקסיסטית הרווחת בסוציאל-דמוקרטיה, וגורסת כי החברה נחלקת למעמדות.

גישת הקבוצות מאפשרת ליצור חזות של חברה "רב-תרבותית", מעין קרנבל תוסס של קבוצות שייכות וזהות, בה עוסק כל אחד בהגדרת "מי אני?" בלי להתעמת בהכרח עם קבוצות אחרות. זהו תעתיק של מציאות ה"שוק החופשי". הגדרה מעמדית, לעומת זאת, היא בהכרח קונפליקטואלית: אני מגדיר את מעמדי אל מול מעמד אחר - ונאבק עמו.

בישראל נבנו מערכות סוציאליסטיות אדירות נטולות כל תודעה סוציאליסטית. זו כנראה הסיבה לכך שהרס תנועת העבודה בארץ רחב ועמוק יותר מבכל מדינה אחרת. המפלה הסוציאל-דמוקרטית בישראל מיוחדת: תנועת העבודה הישראלית נתקלה בסיפור הניאו-ליברלי ללא כלים חשיבתיים להתמודד עמו.

פרופ' דני גוטווין מתמחה בהיסטוריה של עם ישראל. ההרצאה ניתנה במסגרת הקורס "בין משבר מדינת הרווחה למשבר ההתיישבות" של המכללה החברתית-כלכלית

רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

• "למה סוציאליזם?" / מאמר מאת אלברט איינשטיין
• מאמרי דעה מאת פרופ' דני גוטווין שפורסמו ב-ynet
  

• המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.