מת הסופר וויליאם סטיירון

הסופר וויליאם סטיירון נפטר אתמול (ד') בבית חולים במסצ'וסטס כתוצאה מדלקת ריאות, כך מדווח הבוקר "הניו יורק טיימס". סטיירון, זוכה פרס הפוליצר על ספרו "הווידויים של נט טרנר" ומי שחתום בין היתר על הרומן "בחירתה של סופי" והאוטוביוגרפיה "חשיכה נראית", היה בן 81 במותו. הוא הותיר אישה, המשוררת רוזה בורגונדר, וארבעה ילדים.

כתביו של סטיירון, מהסופרים האמריקניים החשובים במאה ה-20, בחנו את צדדיה האפלים של הנפש האנושית ונגעו בשאלות כמו קיום הרוע המוחלט, אלימות ומקומו של הקורבן בקביעת גורלו. גם מחוץ לעולם הכתיבה היה סטיירון רדוף שדים שהובילו אותו לניסיונות התאבדות. בתו של הסופר, אלכסנדרה סטיירון, הודיעה על דבר מותו ואמרה כי אביה סבל מבעיות בריאותיות מזה זמן.

סטיירון רכש לעצמו חוג ידידים רחב אותו שימר גם בשנים האחרונות - מהנשיא קלינטון, דרך ארתור מילר וגבריאל גרסיה מרקס שנסעו ביחד איתו לפגוש את שליט קובה, פידל קסטרו, בשנת 2000. "זה איום", אמר חברו הקרוב של סטיירון, הסופר קורט וונגוט, "הוא היה דרמטי, הוא היה מהנה, הוא היה חזק וגאה והיתה לו דרך משלו עם מילים. שנאתי לראות אותו מסיים בצורה שכזו".

סטיירון, יליד וירג'יניה, היה ליברל בעמדותיו, מעורב במטרות ציבוריות ולוחם למען זכויותיהם של יהודים ברוסיה הסובייטית. למרות שהוגדר כסופר מוביל בדורו לצדם של וונגוט ונורמן מיילר, סטיירון מיעט לכתוב ב-15 השנים האחרונות. היו שדיווחו כי הוא עסוק בכתיבת רומן צבאי אך עם זאת, מאז "בחירתה של סופי", שראה אור בשנת 1979, ועד מותו, לא פרסם סטיירון ולו רומן אחד.

סוג מסוים של השלמה

סטיירון, בנו של מהנדס ספינות שסבל מדיכאון, נולד בניופורט ניוז בוירג'יניה, הושפע רבות מכתיבתו של תומס וולף וכבר בנעוריו החליט ללכת בדרך הכתיבה. חייו הפרטיים סיפקו לו לא מעט חומרים. בגיל 13 נפטרה אימו, אירוע שהותיר בו צלקת ותחושת אשם. במהלך מלחמת העולם השנייה שרת כסגן בשורות המארינס ובשנת 1945 הוצב באוקינאווה. סטיירון אמור היה להשתתף בפלישה ליפן, ממנה לא חשב שייצא בחיים, אך הקרב מעולם לא התקיים, ארה"ב החליטה במקום זאת להטיל את פצצת האטום. "חלק מהבעיות שלי, אני חושב, נבעו מייסורים נמשכים על מותה של אמי ואם הייתי נורה זה היה, אני מניח, סוג מסוים של השלמה", אמר סטיירון בראיון לסוכנות הידיעות האמריקנית בשנת 1990.

אחרי המלחמה שב סטיירון לאמריקה וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת דיוק. הוא עקר לניו יורק שם עבד לתקופה קצרה כעורך בהוצאת מקגרו-היל עד שפוטר. בזכות תמיכת משפחתו הצליח סטיירון להשלים את כתיבת הספר "Lie Down In Darkness" המתאר הרס של משפחה דרומית בסערה של אלכוהוליזם, מאוויים של גילוי עריות, טירוף ואבדון. ספרו השני "The Long March" שאב מניסיונו כחייל במארינס האמריקני אחר כך פרסם את "Set This House On Fire" ו"הווידויים של נט טרנר", שעסק במרד העבדים בשנת 1831. הספר, שיצא לאור בשנת 1967, זיכה כאמור את מחברו בפרס הפוליצר אך עורר את חמתם של רבים. היו שטענו כי דרומי פרוטסטנטי לבן לא מסוגל לרדת לעומק נפשו או מחשבותיו של עבד אפריקני. בתגובה לדברים אמר סטיירון כי כותבי ספרי העלילה מחוייבים להרהר בהיסטוריה ולהביא להבנה באמצעות הדמיון.

משם ניגש סטיירון לנושא טעון לא פחות – השואה. הספר "בחירתה של סופי", שעובד מאוחר יותר גם לסרט עטור שבחים ופרסים בהם האוסקר, מבוסס במידה מסוימת על התקופה בה חי המחבר בניו יורק. הספר כתוב מנקודת מבטו של בחור דרומי שפוגש ניצולת מלחמה ממוצא פולני, ולומד ממנה על זוועות הכיבוש הנאצי. גם ספר זה חטף קיתונות של ביקורת וטענות כי אין לו את היכולת להיכנס למוחה של אשה, יהודים או ניצולי מחנות. בשנת 2002 זכה להגנה מסוימת כשקרן מרכז יהודי אושוויץ, ארגון המנוהל על ידי חברו איש העסקים פרד שוורץ, העניק לסופר את פרס "עד לצדק". בראיון לסוכנות הידיעות האמריקנית אמר סטיירון לאחר קבלת הפרס: "הפרס הזה מנקה עבורי את האוויר. זהו מעין מתן תוקף חוקי עבורי ועבור מה שניסיתי לעשות בכתיבתי".

בסוף שנת 1985, אחרי שסבל מדיכאון שהחמיר כתוצאה מתרופות, סטיירון ניסה להתאבד. הוא אושפז בבית חולים ובספר קצר שנקרא "חשיכה נראית" סיפר על החוויה וההתמודדות עם השדים. "המוות... הפך כעת לנוכחות יומיומית, שנשבה לעומתי משבים רעים", כתב, "לא חשבתי בדיוק כיצד יגיע סופי. בקצרה, עדיין שימרתי את רעיון ההתאבדות. האפשרות היתה קיימת מעבר לפינה ובמהרה אפגוש בה פנים אל פנים".