"לא אהיה זונה של האמריקנים"

כל אחד זוכר את רגע ההתאהבות שלו. בית החזה נוזל לכיוון הרצפה, זרמים חשמליים מציפים את הבטן התחתונה (ככה קוראים בעיתוני נשים להתכווצויות של המעיים), והתחושה שאתה לא יכול להסיר את העיניים מהחדשה שנכנסה לחדר. לפעמים זה נגמר בנישואין, לפעמים זה נגמר בהדחה ממשרת נשיא המדינה, ולפעמים זאת סדרה בריטית חדשה. זה מה שקרה לי לפני כמה חודשים כשהתאהבתי ב"חיים על מאדים". כאן יש שתי אפשרויות, חוקית – לצפות כל יום ראשון בעשר ב"אקסטרה הוט", או לגשת למחשב ולהתחיל להוריד פרקים. האופציה הראשונה עדיפה כי היא מתורגמת וחוקית. בלי תרגום יהיה קשה לכפר סבאי מדרום העיר כמוני להבין מה אומרים השחקנים

קודם כל עצה – אם מעולם לא ראיתם אף פרק של "החיים על מאדים" - כן, אני אחזור הרבה פעמים על השם הזה, סוג של שטיפת מוח - הפסיקו עכשיו את הקריאה! השיגו את הפרק הראשון וצפו בעשרים הדקות הראשונות מבלי לקרוא מילה אחת נוספת. אחר כך תחזרו ונמשיך לדבר. לי היתה הזכות לראות את הסדרה מבלי לדעת עליה דבר. לפני כמה חודשים פגשתי את מנהלי התוכן של "אקסטרה הוט", ואלו טענו בפני שהסדרה מזכירה את "תיק סגור" המנוחה, שכתבתי בתחילת שנות האלפיים לערוץ 10. בגלל שאני מיני סלב, שלחו לי DVD מקדים שמיועד לעיתונאים, מבלי לספר לי שום דבר על התוכן.

אז על מה בעצם הסדרה? זהירות גבירותיי ורבותיי, מפה מתחיל הספוילר: סאם, אותו מגלם באמינות גבוהה השחקן ג'ון סים ("אגמים"), הוא בלש במשטרת מנצ'סטר, שחוקר פרשיית רצח של רוצח סדרתי, שלכד את חברתו הטובה בערך בשנת 2006. עד כאן פתיחה קלאסית של סדרה בריטית אפלה עם חקירה פסיכולוגיסטית, טפטופי מים ורוצח שמגלח את אשכיו מול המצלמה. רק שלסאם קורה משהו אחר לגמרי בעשרים דקות הראשונות של הפרק הראשון. כמו בספר העתיק של מרק טוויין, "ינקי בחצר המלך ארתור", גם כאן הגיבור שלנו נוסע בזמן, בלי שיקרה שום דבר שיסביר איך זה קרה.

סאם עובר תאונת דרכים ומתעורר בשנת 73', ליד מכונית משטרה ששייכת לו, ועם תעודות שמעידות שהוא בלש חוקר במשטרת מנצ'סטר העתיקה. סאם שמנסה להבין מה קרה לו – האם הוא בקומה? האם הוא באמת נסע בזמן? האם הוא מת, וכך נראה הגיהנום של מישהו שנולד בשנות השבעים והתבגר לשנות האלפיים הקרות מלאות הטכנולוגיה וחוקי הפוליטיקלי קורקט? במקביל סאם מוצא את עצמו, בכל פרק, מעורב בחקירה של פרשיית רצח אחרת, שכתובה במיטב המסורת של סדרות המתח של ה BBC.

אלא שבמקום לקדם את האנושות אל העתיד במהירות גדולה יותר, להזהיר אותה מפני מגיפת האיידס המתקרבת, ללמד מדענים מה זה אינטרנט או אפילו לנסות ולמנוע את המצאת הפן ואת התספורות האסון של שנות השמונים, עסוק סאם בללמד את חוקרי המשטרה חסרי-ההשכלה של שנת 73' איך להיות שוטרים טובים יותר. הוא מסביר להם מהו מז"פ, ולמה לא כדאי להכניס אגרוף בבטן לכל חשוד שמגיע לתחנה, ואז לרשום את ההודאה המאולצת שלו.

הסדרה היא קאלט מהרגע הראשון. היא מחזירה אותנו לשנות השבעים בצבעים ובריחות, לתקופה שבה מעמד האישה היה רעוע, ונשים כמו שלי יחימוביץ היו פותחות גן ילדים עד שתיים בצהרים, ימים שבהם משה קצב היה נחשב עדיין טיפוס נורמטיבי, וצביקה פיק היה נחשב בחור שמתלבש לעניין.

בתור בנאדם שמתעדכן באבולוציה של סדרות טלוויזיה, וכמי שסיים את עבודת הכתיבה של סדרת דרמה ישראלית חדשה ("הבורר", במאי: שי כנות, עם יודה לוי התותח, איבגי, שלומי קוריאט, ויודה, אמרנו יודה?), אני חייב להודות ש"החיים על מאדים" היא בית ספר לכתיבה משובחת ולבימוי מעודכן. היכולת לייצר עלילה סוחפת, שמתקדמת מפרק לפרק, עלילה שיש בה מאפיינים אפלים ועל-טבעיים מצד אחד, כמו בסדרות המודרניות ("אבודים", "עקרות בית נואשות") ומצד שני שומרת על הכיף של עלילת מתח שנפתרת בפרק אחד כמו בסדרות ישנות יותר ("רצח מאדום לשחור", "אי.אר", וכן, גם "תיק סגור") היא שדרוג מרתק של הז'אנר המשטרתי.

כדי להבין איך הם עשו את זה יותר טוב, ראיינתי את הכוכב השני של הקבוצה, כמו שאייל ברקוביץ היה קורא לו, השחקן פיליפ גלניסטר, שמגלם את דמותו של מפקד היחידה בשנת 73', ג'ין האנט. על דמותו של ג'ין אפשר להגיד שהוא אלים, וולגרי, שוביניסט, ואפילו מושחת, אבל חוץ מזה הוא ממש בחור טוב. השחקן מתברר כאיש מקסים ונעים הליכות, שיודע להתחנף לעיתונאי מישראל בצורה אלגנטית. בסוף הראיון החלטתי להעמיד אותו למבחן הסלב הישראלי האולטימטיבי - נתתי לו לענות על השאלון של יאיר לפיד. הוא ענה על שתי שאלות, התשובות המפתיעות למדי בסוף הראיון.

נתחיל בטריוויאלי - איך הגעת לתפקיד?

"מישהו שהיה מעורב בכתיבה של התוכנית שלח לי את התסריט. חשבתי שהרעיון מטורף, אבל אחרי שקיבלתי את התסריט לא הצלחתי להוריד אותו מהיד, ומייד הזדהיתי עם התפקיד של האנט. אז נפגשתי עם המפיקים, היתה שיחה נעימה, הם הציעו לי את התפקיד ומייד הסכמתי".

אנחנו בישראל אוהבים לעשות אודישנים. זה לא מקובל אצלכם? זאת דרך טובה מאוד להשפיל שחקנים שאתה לא אוהב, ולהרגיש חשוב.

"טוב, עשו לי גם אודישן. אני הצעתי לקרוא, כי מאוד רציתי את התפקיד. זה עזר והם הראו את זה לכותבים והם אמרו זה מה שחשבנו".

התפקיד יושב עליך כמו כפפה ליד. אתה ממש עובר קצין משטרה משנת 73', עם האגרסיביות, הדיעות הקדומות והטסטסטורון שנהוג היה להשפריץ בשנים ההם. אתה חושב שאתה דומה לתפקיד או פשוט שחקן טוב?

"אני שחקן טוב, אני לא דומה לדמות, אין בינינו דבר במשותף. אני אוהב את הדרך הישירה והקשוחה שלו לעניינים. בתקופה הזאת יש כל כך הרבה כללי פוליטיקלי-קורקט שאומרים לך איך לחשו. לאנשים נמאס מזה, ויש מישהו בטלוויזיה שפועל לפי הלב והבטן שלו, וזה המפתח להתלהבות מהדמות".

הסדרה מעוררת סקרנות גדולה אצל הצופה. החידה המרכזית היא מה בדיוק קרה לסאם. האם ידעתם את התשובה כשהתחלתם לצלם את הסדרה?

"לא כל-כך. הכותבים רצו לכתוב משהו שאף אחד לא ראה, הם לא רצו לכתוב סתם סדרת משטרה. הם נסעו לבית מבודד לחשוב, השתכרו שם במשך סוף שבוע שלם והעלו את הרעיון הכי פרוע שלהם. זה היה סתם תירוץ לעשות סדרה קולית על שנות השבעים ואני חושב שאנשים נסחפו לזה. התשובה נחשפת בעונה השנייה. לא רצינו לעשות הרבה עונות כי לפעמים מתחילים, עושים יותר מדי ולא יודעים מתי לסיים. אנחנו חשבנו שזה צריך להסתיים, כי לקהל מגיע לקבל תשובה. אז 16 פרקים נראה לנו מספיק בשביל לספר את הסיפור שבחרנו לו. ברור שלא אספר לך מה הסוף אבל זה מאד מותח ומעניין, ומפתיע".

הי, אני תסריטאי, אני יכול להמציא סוף בעצמי, אתה יודע. חשבתי שאולי סם מתעורר חזרה בשנת 2006 ומגלה שמי שמטפל בו זה רופא שנראה כמוך – אתה יודע, שאתה משחק דמות כפולה.

"הייתי שמח לעשות את זה, אבל באמת אסרו עלי לספר מה קורה בסוף. אני רק יכול להגיד שבעונה השנייה יש עוד דמויות שנכנסות, וזה עונה יותר טובה".

בעונה השנייה רואים יותר מהחיים של הדמות שלך, מפקד המשטרה הקשוח?

"לא כל כך, רואים אותו בעבודה. היופי הוא שהוא די חידה. אם נדע יותר מדי על

 חייו הפרטיים, זה ייקח את החידה, וזה חלק חשוב מהיחסים שלו עם סאם, שגם ,רואה בו חידה. זה מה שגורם לו להמשיך ולעבוד בתחנה בשנת 73'. אם נדע זה יפגע בסדרה".

הראיון זורם נעים ונוח, ואני מחליט לנצל את ההזדמנות ולהבין קצת יותר את תהליך העבודה באנגליה לעומת תל אביב. האם היית מעורב בכתיבה?

"לא. קיבלנו תסריטים עשינו חזרות וצילמנו. עשינו שינויים קלים בדיאלוג כדי שיתאימו לדמות, ואם זה היה חוזר על עצמו לפעמים ביקשנו לקצר. צילמנו כל פעם שני פרקים, ולא ראינו את התסריטים של פרקי ההמשך. בכל פעם היינו בלחץ, ככה זה בטלוויזיה בימינו".

אני תמיד אומר שיש יוצר ומנוע לכל פרויקט. מי כאן המנוע?

"מתיו ואשלי, שיצרו את הסדרה וכתבו את רוב הפרקים, הם בשנות הארבעים לחייהם. הייתי אומר שמתיו הוא המנוע מאחורי הסדרה. זה לא הפרויקט הראשון שלהם, והם תכננו אותו הרבה זמן. שש שנים הם הסתובבו עם התסריט, והלכו להרבה חברות הפקה, אבל ואף אחד לא ראה את ההברקה בעניין. כולם דחו את זה והם בטח אוכלים את עצמם על העיוורון שלהם, לפחות היום הם מודים בטעות. בסופו של דבר זה הכל גורל, כי האנשים הנכונים עשו את זה".

איך הרגשת עם דמות כל כך שוביניסטית וסקסיסטית, ומה אשתך אמרה?

"היא שחקנית . היא חשבה שזה מעולה".

כל עוד אין לך סצנות נשיקה היא היתה מרוצה.

"זה התפקיד שהכי כיף לשחק. אתה יודע שזה לא אמיתי וזה לא אתה, אתה משחק דמות. אני חושב שהוא שובב. פגשתי כל כך הרבה שוטרים שאמרו לי שהיה להם מפקד כזה בדיוק בשנות השבעים. היום הם כל היום כותבים מסמכים ודוחות, אבל הוא פתר תעלומות ברחוב. הם רואים את זה והם מתגעגעים לג'וב שהם חלמו עליו".

האם אתה רואה טלוויזיה אמריקאית?

"לא, אני חושב שמשדרים יותר מידי ממנה. אני לא אוהב את כל הסדרות האמריקניות, לא נשאב אליהן. רוב ההשפעה שלנו באה מסרטים אמריקאים מוקדמים משנות השבעים, כמו 'כל אנשי הנשיא'. זאת היתה תקופה נהדרת של איזי ריידר, סטנלי קובריק. כשהמצלמה זזה באופן מיוחד, הגיבור מסתכל, ורק אז המצלמה חושפת את הדבר שהוא רואה. הסדרה מאד נוסטלגית, אני גדלתי בשנות השבעים".

היה משהו שהציף אותך בנוסטלגיה?

"הפרופס. כולם היו דברים מהילדות שלי. מגזינים, צעצועים, ממתקים – היי, לא ראיתי את זה שנים. ומגזין טלוויזיה שסיקר ערוץ 1. אני גדלתי בלונדון, והיא היתה הרבה יותר מתוחכמת ממנצ'סטר, אז היא היתה עשרים שנה אחרי לונדון. הדבר הכי זוהר שיצא מהעיר זה 'מנצ'סטר יויינטד'. היה קשה לצלם שם, כי כל מיני מקומות שצילמנו בעונה השנייה כבר נעלמו".

בארץ אנחנו נאבקים על הקיום שלנו כיוצרים. יש אצלנו ביטוי שאנחנו משתמשים בו, 'אמנות או נמות'. האם אתם סובלים מאותן בעיות?

"תמיד היו קשיים בגיוס כסף לסרטים. אחת הבעיות היא שאין לנו חברות הפקה, הם כולם אמריקאים. כל דבר שמרוויח, הולך לאולפנים אמריקאים, וזה כמעט בלתי אפשרי לחברה פרטית להצליח. צריך להקים חברות הפקה בריטיות, אנחנו צריכים תמיכה מהממשלה כמו הדנים והאירופאים".

שחקן מרוויח טוב אצלכם?

"אם אתה עושה תיאטרון או סרטים עצמאים, לא תזכה להצלחה גדולה. אם אתה קייט וינסלט, אז זה יותר קל, אבל אין לך שליטה על מה שיקרה עם הקריירה שלך. בטלוויזיה אני עדיין חושב שאנחנו עושים את התוכניות הכי טובות, אבל הכי זולות. גם הריאליטי מאיים עלינו. זה ז'אנר שמנצל הרבה אנשים ועושה מעטים עשירים, זאת טלוויזיה של פריק שואו. פעם היתה תוכנית יפנית שכולם לעגו לה, אבל היום כולם עושים את זה".

המדד המרכזי לעושר של הפקה הוא מספר ימי הצילום. בכמה ימים אתם מצלמים פרק?

"חמישה שבועות לשני פרקים. סך הכל 12 ימים וחצי לפרק".

אנחנו בחמישה. לפי הפרסומים דיויד אי. קלי, היוצר האמריקני המפורסם, קנה את הזכויות ורוצה לייצר רימייק אמריקאי.

"מעניין אם הוא יצליח לא להרוס את זה. אני ראיתי את הגרסא האמריקנית

 ל'מפצח', וזה היה נוראי".

אתה חולם על קריירה אמריקאית? רוצה לשחק גם שם?

"יש להם את הכסף לקנות הכל. הסדרה שלנו שודרה בארצות הברית, וראו אותה לא מעט אנשים. אם הייתי צעיר בעשר שנים, אולי הייתי נוסע לשם. אבל אני מרוצה מהחירות האומנותית שלי כאן, ולא מתאים לי לרדת שוב לתחתית הגבעה. אם מישהו יציע לי משהו אני אקפוץ על זה, אבל אני לא הולך להיות זונה שלהם. בכל מקרה לא נראה לי שלגרסא האמריקנית ייקחו מישהו מאיתנו".

ראית אולי סרט בשם "אהבה קולומביאנית"?

"אני לא בטוח שראיתי. יש לי שתי בנות צעירות אבל אני לא יוצא כל כך לקולנוע. אני גם לא רואה סרטים אמריקאים".

זה היה מאד פוליטיקלי קורט מצדך. איך אתה חושב שהדמות שלך בסדרה היתה עונה לי?

"הוא אפילו לא היה יודע איפה ישראל נמצאת – אני חושב".

ועכשיו אני רוצה לסיים בשאלון שמציג למרואייניו המראיין מספר אחת בישראל, יאיר לפיד. מהו האיבר הראשון שאתה מסתכל עליו אצל אשה?

"החלק בגוף שלה שמתחרז עם 'פנים', ואם מאחור אז על התחת. ואחר כך על המוח".

מה ישראלי בעיניך?

"שעועית ירוקה היא תמיד מישראל. וגם תפוזים".

התשובה הזאת מראה, שבאיזה שהוא מקום גם אתה תקוע בשנות השבעים. אתם עדיין אוכלים תפוזים שלנו? לא שמעת על המלחמות שאנחנו מארגנים כל כמה שנים?

"אני נשאר עם התשובה של התפוזים".