הדג מושחת מהראש
כשההנהגה מוכתמת בבוץ, אין פלא שתהום עוברת בינינו לבין פינלנד במדד השחיתות
הארגון העולמי למלחמה בשחיתות, "שקיפות בינלאומית" שמו, מפרסם מדי שנה דירוג של יותר ממאה מדינות לפי מדד השחיתות הציבורית, מהמדינה הישרה ביותר ועד למלוכלכת ביותר. לישראל היה בעבר מקום לא רע במדד זה: בתחילת שנות ה-2000 היינו המדינה ה-22 הבלתי-מושחתת בעולם. כבר אז הקדימו אותנו מדינות צפון אירופה (פינלנד, שבדיה, נורבגיה, איסלנד), מדינות המערב המפותחות וסינגפור. היה לי הכבוד להימנות אז עם הסניף הישראלי של "שקיפות בינלאומית" וחשתי לא מעט סיפוק וגאווה מניקיון כפנו.
ועכשיו? לפי סולם השחיתות ל-2006 ירדה ישראל למקום ה-34 בדירוג. ולהזכירנו: ככל שהדירוג נמוך יותר, כך המדינה נתפסת כמושחתת יותר. ב-2004 היינו במקום ה-26 ובשנה שעברה במקום ה-28 . במרוצת שנה הידרדרה ישראל ב-6 שלבים במדד השחיתות הציבורית. בקצב כזה, נגיע עד סוף העשור לתחתית.
מיהן המדינות שקיבלו ציונים גבוהים יותר מאיתנו? לא תאמינו: השנה כבר מקדימות אותנו בניקיון הכפיים של המגזר הציבורי אסטוניה, אורוגוואי, קטאר, נסיכויות המפרץ, ברבדוס, פורטוגל ובירת ההימורים של אסיה מקאו. נכון, מתחת לישראל מדורגות עוד כ-130 מדינות, שבכולן נתפס המגזר הציבורי כמושחת יותר מאצלנו. סוגרות את הרשימה ארצות לא-סימפטיות כמו סודאן, קונגו, בנגלדש, אוזבקיסטן ובורמה.
אנשי "שקיפות בינלאומית" מציינים את הקשר ההדוק בין היות המדינה ענייה וקורסת לבין היותה מושחתת. לא במקרה: השחיתות של המנגנון הציבורי כמוה כמס לא צודק; היא מעוותת את הקצאת המשאבים הכלכליים, מסיטה את הפעילות העסקית לאפיקים בלתי-יעילים, מחוללת ומנציחה את העוני.
במקביל נמצא מתאם חיובי מובהק בין ממשל ציבורי ותאגידי נקי-כפיים לבין עושרה של המדינה, רמת החיים של אזרחיה וקצב הצמיחה הרב-שנתי של כלכלתה. פינלנד, לדוגמה, היא המדינה הכי תחרותית בעולם, בעלת מגזר היי-טק מן המפותחים ויחד עם זאת - או אולי בזכות זאת - גם נהנית ממנגנון ציבורי הכי נקי ולא-מושחת בעולם. פינלנד לא הגיעה לשיאים אלו הודות לאוצרות טבע או מיקום גיאוגרפי יוצא דופן, להיפך: עשרות שנים נחשבה כמשק מפגר, תלוי ברצונה הטוב של שכנתה הסובייטית. עם התפרקותה של ברית-המועצות אף סבלה פינלנד ממשבר כלכלי עמוק ומכאיב, ממנו נחלצה בכוחות עצמה - ומאז עולה כפורחת.
למה ישראל לא יכולה את מה שהצליחה פינלנד? למה אנחנו מידרדרים והם עולים? הסתכלו למעלה ותראו את התשובה. ההבחנה בין מותר לאסור בשירות הציבורי מתחילה מראש הממשלה והנשיא ומוקרנת מהם למטה. כשהמנהיגות מוכתמת בבוץ, הבוץ דבק בכולם. החריגה מהנורמה הופכת לנורמה חדשה, המרדף אחר אינטרס האישי נהיה למשחק העונה, וההליכה על סף החוק נתפסת כסימן לתחכום ולא כאות קין מוסרי.
בפינלנד, למיטב ידיעתי, לא אולץ אף נשיא לפרוש מפני שלקח כסף ממיליונר, ואף נשיא לא הואשם בהטרדות מיניות של צעירות. בפינלנד אף ראש ממשלה בעשור האחרון לא נחקר בחשד לשחיתות; אצלנו כל ראשי הממשלה בעשור שחלף נחקרו - או על שוחד, או על הפרת אמונים או על עבירות על חוקי מימון הבחירות, עם תוצאות כאלה ואחרות. פינלנד נקייה משחיתות לא מפני שאין אצלה קשרים הדדיים בין "הון" ל"שלטון" - אדרבא, יש שם קשרים כאלה והם מרובים ואמיצים. רק מה? הם לא-מושחתים. וזה כל ההבדל: השחיתות אינה פועל יוצא ממבנה כלכלי או משטר פוליטי; היא תוצאה נטו של בחירה אישית של איש ציבור, השואל את עצמו: להיות או לא להיות מושחת? ועונה ובוחר בהתאם לצו מצפונו.
חתן פרס נובל, פרופ' אהרון צ'חנובר, הגדיר כך בשיחה איתי את ההנהגה השלטונית של ישראל דהיום: "הם נמצאים כל הזמן בסימן שאלה מוסרי.. רק ההמנון והדגל של המדינה לא נתונים עדיין בחקירה". הסופר דויד גרוסמן הוסיף על כך בעצרת לזכר רבין ביטוי משלו: יש לנו "הנהגה חלולה". אך נדמה שלאור - או לחשכת - הדירוג החדש של ישראל במדד הבינלאומי של השחיתות הציבורית, מותר כבר להשתמש בביטויים פחות ספרותיים ולומר במפורש ובפשטות: אצלנו הדג מסריח מהראש.
עוד בבלוג: הליסינג של הבריטים
לפנייה לכתב/ת 
החריגה הופכת נורמה
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים
