למה להתחשב בהומופובים?
כשם שנדרוש לאפשר מצעד יהודי בסביבה אנטישמית, כך אין סיבה שהרשויות ייצאו מגדרן כדי שהתוקפן יבוא על סיפוקו
בוויכוח הציבורי שהתעורר סביב שאיפתה של הקהילה ההומו-לסבית לקיים את מצעד הגאווה השנתי בירושלים, העלו המתנגדים למצעד שני נימוקים מרכזיים: האחד הוא כי יש להימנע מעריכת המצעד מטעמים של שמירה על שלום הציבור, בהינתן ההסתברות הגבוהה של עימותים אלימים בין צועדים למפגינים; השני הוא כי המצעד עלול לפגוע ברגשותיהם של רבים מתושבי ירושלים, שהשקפת עולמם הדתית צובעת בעיניהם את הצועדים בצבעי תועבה. נראה שנימוקים אלה נתפסו כבעלי משקל אצל מקבלי ההחלטות שלנו - היועץ המשפטי לממשלה, משטרת ישראל וכל יתר העושים במלאכה. עובדה היא שהמצעד הודר מרחובותיה הראשיים של הבירה אל החצר האחורית, הרחק משאונה של עיר ומעיניהן הצופייה של תושביה. יש להצטער על כך, כי אף אחד משני הנימוקים שהועלו ראוי להתחשבות במדינת חוק מתוקנת, עם זכויות אדם מוגנות.
נפתח בטיעון כי המצעד עלול לסכן חיי אדם. לדאבון הלב, אכן קיימת הסתברות לא מבוטלת כי מתנגדי המצעד ינסו לפגוע בצועדים. השאלה היא מה צריכה להיות תגובת השלטונות לצפי מעין זה. שתי אפשרויות באות בחשבון: האחת, לאסור על המצעד כדי שהמחנה ההומופובי יבוא על סיפוקו. אין ספק כי צעד מעין זה יקטין את הסכנה לפגיעה פיזית בצועדים. האפשרות השנייה היא להשקיע משאבים מספיקים בהגנה על הצועדים. חסרונותיה של אפשרות זו הם בכך שהיא עולה יותר כסף ואין היא חוסמת את הסיכונים באופן הרמטי. ואולם האפשרות הראשונה מקריבה את האינטרסים של הקורבן כדי לרצות את התוקפן. האפשרות השנייה מרסנת את התוקפן ומעמידה אותו במקומו כדי להגן על הקורבן מפניו.
בחברה מוסרית ושוחרת חוק, שתי אפשרויות אלו אינן סימטריות; החוק והנורמות המוסריות העומדות בבסיסו אינם מן האו"ם. הצועדים מבקשים לממש זכות חוקית לחופש הביטוי - המתנגדים מבקשים לממש משאלה אסורה של הפרת החוק. מבחינה זו, מצעדי הגאווה אינם שונים ממצעדיו של מרטין לותר קינג, שגם ההגנה עליהם עלתה למשלם המסים כסף רב, וגם שם לא ניתן היה להבטיח כי איש לא ייפגע. היעלה על הדעת כי כפות המאזניים יטו לטובת העבריין ולרעת שומרי החוק?
הנימוק השני לביטול המצעד הוא כי קיומו עלול לפגוע ברגשות. לכאורה, אם הפגיעה ברגשות חמורה מן הסיפוק שייגרם לקהילה ההומו-לסבית מקיום המצעד, איזון נאות צריך להעדיף פיתרון שנמנע מן הפגיעה ברגשות. ייאמר מיד שקשה לפקפק כי מי שטוען לפגיעה ברגשות מעיד על עצמו דברי אמת. ואולם, באיזון חוקתי נאות בין שני האינטרסים המנוגדים האלה, אין להתחשב רק בשאלה העובדתית - רגשותיו של מי נפגעים ביתר עוצמה. יש להתחשב גם בשאלה המוסרית, או הנורמטיבית, רגשותיו של מי ראויים יותר להגנה. כך, למשל, אם אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נפגעים בציפור נפשם כאשר עיניהם ננעצות בשחקן ערבי על המגרש (במיוחד אם הוא לובש את מדי בית"ר), בוודאי נאמר כי סנטימנט זה, אף שאין חולק על עצם קיומו במישור העובדתי, איננו ראוי להגנה במישור הנורמטיבי. כך גם אילו מצעד יהודי בסביבה אנטישמית היה פוגע ברגשותיהם (הכנים, אך נלוזים) של אנשי אותה סביבה, היינו סבורים כי ראוי לו למצעד להתקיים חרף הפגיעה ברגשות.
תושבי הבירה, ועמם שליחי הרבנות, הכמורה והכהונה המוסלמית מרחבי העולם, המלינים על רגשותיהם הפגועים עקב סלידתם מהעדפתו המינית של הזולת או מרצונו לממש את אהבתו לבן אנוש אחר - מעידים על תחושות אמיתיות, אך לא על תחושות ראויות להגנה, או לכבוד, או אף לשמץ של התחשבות.
הכותב הוא פרופ' למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
לפנייה לכתב/ת 
אוריאל פרוקצ'יה
מומלצים
