"למרות הכל - יש חיים"

לא תאמינו, אבל "כוכב נולד" יכול להיות סמל של תקווה להתחדשות תרבותית. זה קורה באפגניסטן, בחסותה של תחנת טלוויזיה עצמאית – גם היא חידוש מרעיש – שזימנה לאולפניה צעירים וצעירות להפגין את כישורי הסלסול והעיכוס שלהם. לעונה הראשונה צריך היה לחפש מועמדים בנרות, מספר עתיק רחימי, סופר וקולנוען אפגני-צרפתי שעוד מעט נתוודע אליו בצורה מסודרת. "התקווה מגיעה מן העונה השנייה", הוא מחייך מעברו השני של קו הטלפון לפריז. "מאות צבאו על האולפנים, הרייטינג נוסק, והנה – למרות האלימות האיומה, למרות הקורבנות, למרות הכל – יש חיים". והוא צופה בהם בתערובת של תסכול והשתאות ושמחה, מפני שבכל שלושה-ארבעה חודשים הוא אורז את עצמו וחוזר למכורתו, ללמד קולנוענים ויוצרי-טלוויזיה מתחילים איך עושים את זה במקומות אחרים, בעולם שעדיין מתבונן באפגניסטן ורואה רק צרור של אסונות.

רחימי. "מה יהא על הילדים?"

ספרו הראשון של רחימי, "עפר ואפר", תורגם כעת מדרי (פרסית-אפגנית) והכרך הצנום כבר ניצב על המדפים. בתוכו מחכה לכם חוויה מטלטלת ומופלאה, כזאת שהדים והדהודים שלה ילוו אתכם במשך שנים. קוראים בנשימה אחת כי זה קצר, רק 78 עמודים מרווחים בגרסה העברית, ומייד ניכרת נוכחותה של קלאסיקה, ומייד העצב לופת את הנפש ושולח את הציניות לכל הרוחות. זה קורה בגלל פשטותו המופלאה של הסיפור: דסתאגיר הוא סבו של יאסין בן השש, והשניים עושים את דרכם בתוך עפר ואבק אל פתחו של מכרה. הם צריכים להביא בשורה לבן דור הביניים, מוראד, אבא של יאסין. דסתאגיר צריך לספר לו שהכפר שלו נהרס כליל בהפצצה, שאשתו, אמו ובעצם כל מי שהוא מכיר – נהרג, ושבנו בן השש התחרש. הילד עדיין אינו מבין מה אירע בעולמו ומדוע הקולות נעלמו, ומדי פעם הוא צועק: "כולם מתו", או "תפוח". זה הכל: אבל איך מדברים על זה? מנין שואבים את הכוח לדבר? האם יש עוד בני אדם בתוך האבק, והאם נותרה בהם חמלה?

"עפר ואפר" מתנהל באיטיות של מוכים, של מי שהתעוררו לתוך עולם של סבל אינסופי וחסר פשר, והסיפור נרקם והולך סביב דמותו של דסתאגיר, שמדבר אל עצמו בגוף שני. "אתה", הוא קורא לעצמו בדרך שבה אנשים מדברים לפעמים עם עצמם. "אתה" הוא האיש שצריך להסביר לנכדו מדוע העולם כבר לא משמיע קולות, ואין קול שיוכל להסביר זאת. ועד מהרה ה"אתה" המיוסר הזה אוחז בקוראי הספר ומאפשר להם לחוות הזדהות נדירה בעוצמתה עם איש זר מאוד מארץ רחוקה מאוד שמדבר בשפה אוניברסלית של יגון. ביניכם לבין עצמכם תקראו לו באבא ג'אן, כמו בספר. "אבא יקר", תואר של נימוס וקירבה בלשונו.

מדוע, אני שואלת את רחמיני, הצליח הספר לנגוע בקוריאנים ויפנים וצרפתים ואמריקנים ולטבים ובתרבויות כה רחוקות מזו של דסתאגיר?

"מפני שבסופו של דבר הסבל שלו איננו אפגני, אלא אנושי בלבד", הוא אומר. "זה סיפור פשוט על אדם זקן במלחמה, ועל ילד קטן במלחמה, ועל שלושה דורות שהם דווקא כן אופייניים למה שאירע בארצי, ואולי לכל מקום שפקדו אותו אסונות כמו אלה של ארצי. רואנדה, למשל. יכולתם של הזקנים להנהיג ולהוביל נמחקה. דור הביניים נבגד, נמחק לגמרי. והילדים, מה יהא עליהם?"

מה שנותר הוא דתיות חשוכה

ההפצצה – אחת מני רבות באפגניסטן – התרחשה בעת המלחמה נגד הסובייטים, אבל לקורבנות לא חשוב מי הורג בהם. לא רק לקורבנות אפגניים, אלא לנפש הקורבן בכל מקום בעולם. וגם לנפשות שעדיין יכולות לחוות את מלאותו של צער אנושי אמיתי בעת קריאה, ואלה כנראה רבות: "עפר ואפר" תורגם ל-22 שפות, ואחר כך היה לסרט שעתיק רחימי ביים בקו-פרודוקציה אפגנית וצרפתית. הספר, הסרט, רומן שהגיע אחרי הסרט וספר של תצלומים וטקסטים בשחור לבן הקרוי "הדמעות של קאבול", הציבו את רחימי בן ה-44 בעמדה של יוצר ואינטלקטואל שנדרש כל העת להסביר את המולדת ממנה ברח, ואליה הוא שב רק לפרקים. "אני לא חושב שאי פעם אחזור להתגורר באפגניסטן דרך קבע", הוא מודה. ועם זאת, אי אפשר לעצור את הדחף לשוב ולסייע ולנסות לבנות מקום טוב יותר.

שמו הפרטי, עתיק, נושא את אותה משמעות כמו בעברית. "זה לא נדיר באפגניסטן. יש ביננו דוידים ויעקבים רבים, וגם אברהים ושרה וכיוצא באלה שמות עתיקים שנושאים עימם תודעה של היסטוריה – אבל במאות הרבות של כיבושים ומלחמות וטרור שעברו על פני אפגניסטן, החלקים האלה של הזהות התרבותית נעלמו, ומה שנותר במקומה הוא דתיות חשוכה ומאיימת, מפחידה ומדכאת – וזה לא הדיכוי הראשון שחוויתי בחיי. כשהחלטתי לברוח הייתי בן 22, בוגר אוניברסיטה, פרנקופיל מושבע ואחד הקורבנות של הדיכוי הקומוניסטי: מאסתי בצנזורה ובפחד, ונמלטתי לפקיסטן – ושם פגשתי את מלוא אימתו של הדיכוי הדתי. לא יכולתי לחיות כך. ביקשתי וקיבלתי מקלט מדיני בצרפת, בשנת 1984, ומאז אני שם וגם לא שם".

כמו כל פליט פוליטי, בעצם.

"אני רואה בעצמי פליט תרבותי. בתור שכזה, ובתור מי שחווה את טעמה המשובח של חירות תרבותית, אני חייב להיות חלק מן השיקום של ארצי, ומאותו שיקום שנשכח בלהט לטאטא את ההריסות ולהקים בניינים חדשים וערים חדשות. בתוך זה שוכחים שאפגניסטן צריכה לבנות תרבות מחדש, שאנשיה צריכים למצוא לעצמם זהות – כי כל מה שהיה הדרדר לזהויות אתניות ודתיות בלבד, ומאלה לא יוצרת בשורה טובה לדור הבא".

ואת אלה אפשר להחיות בחסות כוח רב לאומי וחיילים מתעללים?

"אני לא מתנגד לנוכחות שלהם באפגניסטן. אני מאמין שפשוט לא היתה ברירה, גם האפגנים בעצמם כבר רצו בזה, בישועה חיצונית מאוסף המכות הפוליטיות שספגו. הפלישה עצמה לא היתה טעות, אבל בעקבותיה ובעטיה לא הגיעה היציבות הפוליטית המיוחלת, והיא לא תיגע כל עוד בצפון יש כיסים של קיצוניות איסלמית איומה, וכל עוד לא סוגרים את הגבול בין אפגניסטן לפקיסטן וסוגרים יחד עימו את האפשרות של בני הדור הזה להתחנך במדרסות על ברכי הקיצוניות. ואת יודעת מה? גם הם קורבנות. כי מי היו הטאליבאן? רבים מהם היו יתומי מלחמה שנאספו אל חממות הקיצוניות ויצאו משם כחיות-אדם".

אבל איך יוצאים מן הברוטליזציה התרבותית הזאת? דיווחים אחרונים מלמדים שלמרות החירות החדשה, החברה האפגנית עדיין מפוררת, עדיין מתעללת במי שהכי קל להתעלל בהם, בעיקר בנשים.

"לאט, לאט. אם אני מתבונן בנעשה לעומת מה שראיתי לפני ארבע שנים, אני מוצא סיבות למעט אופטימיות, למרות שמטבעי – ואולי בגלל הביוגרפיה שלי – אני די פסימי ביחס למין האנושי בכללותו. יש איים של התחדשות: בתי ספר חילוניים שהולכים ומוקמים גם בתמיכה של אפגנים החיים בגלות. תקשורת המונים עצמאית. תחנת טלוויזיה שבה יש חירות לא רק לזמרים אלא גם לאנשים שמדברים בקולות שונים. הכל ראשוני, הכל איטי וסובל ממחסור רציני בהנהגה פוליטית ראויה, אבל ברור שהצורך לעזור לאפגנים לגלות מחדש את זהותם התרבותית, ולגלות שהיא לא מגיעה מערב הסעודית, הוא צורך קיומי לא פחות ממים זורמים, חשמל ושוויון זכויות בחוקה".

אנחנו יודעים מעט מדי על הזהות הזאת, ובעיקר בתיווך של "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. יד על הלב – מה אתה חושב על הספר?

"אני כמובן שמח בהצלחתו ובכך שפתח לאנשים צוהר לתרבות האפגנית, אבל מה שחשוב בעיני בעיקר היא היכולת של חוסייני לזהות את האשם הפנימי, האישי, שבאפגניסטן מתקשים להתמודד איתו. יש נטייה גורפת להאשים את כל העולם, אבל לא אותנו-עצמנו, וכשהספר תורגם לפרסית-אפגנית קוראיו היו צריכים להתעמת עם הנטייה הזאת שלהם ולראות כמה חשוב להכיר באשם האישי, אפילו ברמה הסימבולית בלבד".

ויש גם מבטים מבחוץ על אפגניסטן החדשה, שלא בדיוק מחמיאים לה. " מוכר הספרים מקאבול", למשל, של אוסנה סיירסטאד.

"כן, אבל המבטים האלה אנקדוטליים, תלויי-זמן ולא משקפים אלא את עיני המתבונן. אני מאמין בכוחה של יצירה מקומית, בעידוד ובתמיכה הנכונים, לפרוץ את גבולות המבט הזר הזה ולהנכיח דימויים אחרים של אפגניסטן".

ב"הדמעות של קאבול", ספר הטקסטים והתצלומים שלו, שב עתיק רחימי לעיר מצולקת ובחר להציב בה מצלמה ישנה על חצובה ודרכה לחוות בשחור לבן גם את האובדן וגם את התקווה. בבית הקברות חיפש ציון למותו של אחיו, שנהרג כשמטוס של האו"ם שהיה בו הופל. הוא חיפש את עברם של הוריו, שחיים כעת בארצות הברית. הוא חיפש בקאבול את ילדותו ומצא צלקות. הוא רוצה להראות אותן ולעורר בבני אדם את אותה תחושה משותפת של כאב למראה צלקת. בסוף הספר, הוא אומר לקוראיו, למתבוננים בתמונות וגם לעצמו "כל זה עוד יעבור". ובחייו שלו? מה נותר מן העבר? הריחוק הכפוי של קו הטלפון אינו מסתיר את החיוך המשועשע שלו. "אשתי אפגנית. ילדי הקטנים נושאים שמות אפגניים וצרפתיים, וכשיגדלו, יחליטו בעצמם מה יעשו בזהות שלהם. הם מפטפטים בשתי שפות, ואינני מאמין באפשרות לכפות עליהם שפה אחת בלבד".

תיקח אותם לאפגניסטן?

"הם כבר נוסעים איתי".

אתה לא פוחד?

"לצערי, הפחד נמצא היום בכל מקום ועימו גם האלימות, ושני אלה אוניברסליים בדיוק כמו הסבל. וכן, גם התקווה".

"עפר ואפר", מאת עתיק רחימי, מדרי: דבורה לשם, בבל, 78 עמ'