לשנה הבאה בתל-אביב
מי שנכשל במבחן הסובלנות הייתה הקהילה ההומו-לסבית. ירושלים לא בנויה לזה
הוויכוח על קיום מצעד הגאווה בירושלים חידד מחדש את המאבק על השליטה במרחב הציבורי בין החרדים לחילונים, לאחר שנים בהן היה נדמה כי העימות שכך ואיבד מהרלוונטיות שלו. כמי שעקב בעניין - כאזרח מהשורה, באמצעות התקשורת - אחר מלחמת התרבות הזו, אני חש כי הקהילה ההומו-לסבית הגזימה הפעם במאבק שלה ואיבדה נקודות רבות בדעת הקהל, בגלל התעקשותה לקיים את המצעד דווקא בירושלים.
בשנים האחרונות השיגה הקהילה ההומו-לסבית הישגים רבים, שבעבר היו חלום בלתי מושג. מישהו זוכר בכלל כיום שבעבר, למעשה עד אמצע שנות ה-80, הייתה ההומוסקסואליות בבחינת עבירה על החוק? מאז, בעזרתם של נבחרי ציבור ליברלים ומעצבי דעת קהל, הפכה ההומוסקסואליות לנטייה מינית לגיטימית, והחוק, שבעבר אסר על הנטייה, אוסר היום להפלות את מי שמעדיף אהבה חד-מינית. אם בעבר נהגו רבים מבני הקהילה להתחבא בארון, היום היציאה מהארון היא לא פעם צעד מקדם מכירות. פוליטיקאים שבעבר התעלמו מהקהילה משחרים כיום לפתחה, במטרה לקבל את קולותיה ביום הבוחר.
על רקע הצלחותיה של הקהילה, נשאלה השאלה - לא פעם על-ידי חברי הקהילה עצמם - האם היה בכלל צורך במצעד. מעבר לאווירת ההפנינג שקוטעת את השגרה ליום אחד בשנה, אין בו היום כל מסר של ממש. ואם כך, מדוע מתעקשת הקהילה לחגוג את נטיותיה המיניות דווקא בירושלים, עיר בעלת מאפיינים תרבותיים שונים בתכלית מאלו של תל-אביב?
על אף שדיברו בשם הסובלנות, חברי הקהילה ההומו-לסבית לא הבינו כי הם עצמם נוהגים בחוסר סובלנות לא רק כלפי תושבי ירושלים, אלא גם כנגד מאפייניה התרבותיים. והם לא הבינו כי בהתנהגותם פגעו לא רק באנשי מאה שערים, אלא גם בתושבים הנוצרים והמוסלמים, הרואים בירושלים עיר קדושה שיש להימנע מלהתיר בה החצנה של מתירנות מינית. בכל עיר יש מאפיינים תרבותיים משלה, ובדיוק כפי שבתל-אביב לא היו מקבלים בעין יפה מסע המוני של החזרה בתשובה, כך ירושלים אינה המקום המתאים לקיום מצעדים בעלי גוון מיני.
כשבוחנים בעין אובייקטיבית את המצב הקיים בירושלים, מגלים כי דווקא מי שהצטיינו בסובלנות הם תושביה של מאה שערים. הם לא יצאו מעולם להפגנות בחוצות תל-אביב נגד קיום המצעד שם, ואפילו לא פעלו לסגירת ה"בית הפתוח" ומועדונים בעלי גוון הומו-לסבי הפועלים בירושלים. המצעד שעמד להתקיים היה צעד אחד יותר מדי, שהתפרש על-ידם כמתן לגיטימציה וסובלנות לדבר שאין כל הצדקה חיונית לקיומו. נכונותם לקבל בסופו של דבר את הפשרה מלמדת גם כי בניגוד לטענה הרווחת, ניתן להגיע איתם להסכמים, והם אינם עיוורים למתרחש מחוץ למאה שערים בלב החברה החילונית.
מחאתם של חברי הקהילה ההומו-לסבית הייתה מובנת אילו ביקשו למחות נגד שלטון שאוסר עליהם לקיים מצעד, או אם נציג של מפלגה דתית היה מקבל את משרד החינוך והתרבות ואוסר למשל על שידורם בטלוויזיה ובקולנוע של סרטים בעלי גוון הומוסקסואלי. כנגד שלטון האוסר על חופש הביטוי של נטיות חד-מיניות יש להתקומם ולמחות, אבל להתנגדות עממית, אשר באה מצד הקבוצות השונות המאכלסות את העיר כדאי, להטות אוזן. אילו הייתי אני חבר בקהילה הומו-לסבית, הייתי משאיר את המצעד של השנה הבאה בתל-אביב.
הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
פורסם לראשונה 11.11.06, 23:36
העצרת בירושלים. כדאי להטות אוזן למחאה
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
