יצאתם לטיול משפחתי? יש מצב שתתחרטו
המלצה: צאו עם הילדים לטיול בחיק הטבע. עובדה: טיול שמתחיל עם שלושה ילדים שמתלהבים ורצים במרחבים - יסתיים כשכולם על הכתפיים של אבא. אזהרה: המסלול השחור הוא לא המסלול למשפחות. טיול נעים
"בטח שזה מסלול קל. אם את יכולה לעשות את מסלול 'זארה' למיטיבי לכת – את עושה את זה בקלות", הבטיחה לי שרון, וביטלה את חששותיי לאור העובדה שהשבר בברך טרם החלים במלואו. טיול שטח עם שלושה ילדים? קטן עלינו. יש גם פיקניק בסוף. ועוד כמה משפחות שאמורות להצטרף. רק אנחנו מתמהמהים עם התשובה. שרון נשבעה שאת המסלול היא לקחה מאיזשהו ספר של ימי כיף עם ילדים, ושהיא ביררה באינטרנט וגילתה שהמון משפחות מטיילות בחירבת עיתאב.
ג'י.פי.אס או פי.אם.אס
בשבת בבוקר החלטנו לגלות מידה של ספורטיביות והתעוררנו בשעה היעודה. טלפון קצר הבהיר לנו שהשעה היעודה היא המלצה בלבד, ומארגני הטיול עדיין מנסים להעיר את הילדים. נו טוב. שתי משפחות כבר הבריזו מראש – אחת בישלה מראש ובדיעבד מחלה, השנייה גילתה יומולדת של בני דודים דרגה שלישית, ואנחנו? שכחנו את התירוץ בבית.
נו, טוב, נהיה קלילים וספונטניים, שכנענו את עצמנו. עד שההם יתעוררו נלך לשתות קפה איפשהו. בין שלב התכנון לשלב הביצוע עברה שעה נוספת במהלכה הספקנו בסך הכל לרדת למכונית ולאפסן שלושה ילדים, תיקים, מנשא גב ועגלה בבגאז' של המכונית. היו פקקים. המרחק מקומה עשירית לחניית הבניין מעולם לא היה רחוק יותר.
בואו נשים את הקלפים על השולחן. היתה סיבה אחת שגרמה ל"אבא של" להסכים לטיול הזה, ביודעו שאת המסלול הוא יסיים במקרה הטוב עם שני ילדים על גבו – רכב שטח שקיבלנו לסופשבוע. עם ג'י פי אס, די.וי.די, איי.בי.אס או פי.אם.אס – כל קוד שיגרום לגבר ממוצע לרייר על ההגה וללחוץ על דוושת הגז. יום שבת, עלייה לכיוון ירושלים, זו הדרך היחידה כמעט לבחון את ביצועיו של הרכב – שגם אם ייקנה סביר להניח שיעשה את שלו כל יום בפקקים של ז'בוטינסקי. נותנים לך לממש פנטזיה ליום אחד - לא תיקח?
כלל ראשון בהליכה: לא עוקפים ת'מדריכה
עד שהגענו למסלול היציאה הספקנו לעשות וי על "סבא טוביה המלך" ו"פים פם פה", הקאובוי מרח מרשמלו על ריפודי הרכב (קרצפנו אותם, אל דאגה), ואפילו בדק מה קורה אם פותחים דלת של מכונית במהירות נסיעה של 100 קמ"ש (הרוח בלמה את הדלת, אל דאגה. זה הזמן להיזכר שיש גם נעילת ילדים). הטיול היה כל כך פסטורלי, השמש נעימה ולא שורפת מידי, ואני חשבתי לעצמי בשקט: טוב, מכאן לא ייצא לי טור חדש. עד שפגשנו את גן מלכה.
"כלל ראשון בהליכה: לא עוקפים ת'מדריכה", שאגה מדריכת העוללים מגן מלכה או שמא היא מבית ספר יסודי כפר משהו. מסתבר שאנחנו לא היחידים שקנו ספר טיולים עם משפחות או ילדים, ולא היחידים שחושבים שיום בהיר אחד באמצע הסתיו בואך חורף זו סיבה מספיק טובה לריצה על הג'בלאות.
אדון לימון הלך לישון
"מהר, לפני שהקבוצה תגיע לפנינו למערות ולא נוכל להיכנס אלינו", צעק המדריך שלנו, אבא של נ' ו-נ', ואנחנו פחדנו להאיץ כי המדריכה של גן מלכה לא מרשה לעקוף ת'מדריכה. בחצי אוזן שמענו אותה מספרת שהפרח הסגול הצומח לצידי השביל הוא סתונית החורש.
"אתה יודע שזו סתונית החורש?", סיפרתי לבני הבכור בארשת פנים ידענית במיוחד. האינדיאני זיכה את הסתונית במבט חשדני חטוף ושאל "למה היא גדלה פה?". החלטתי לזנוח את הבוטניקה וחזרתי לזמזם שירים מקלטות ילדים. "אדון לימון, הלך לישון, היה צפוף לו בארון"... אבל אז הפילוסוף הצעיר שהתעניין לפני רגע במיקומה של הסתונית, התחיל לשאול מה לעזאזל מחפש אדון לימון בארון. חזרתי לסתונית החורש. כל עוד לא דנים בזהותה המינית ומימוש זכויותיה בחברה בלתי שוויונית - הכל בסדר.
זה הזמן לגלות שהדרך לחירבת עיתאב כוללת שני מסלולים. האדום - למשפחות. השחור - למיטיבי לכת. כמה שקוף, צפוי ומובן מאליו שאנחנו נבחר במסלול השחור ככה בלי להתבלבל? שקוף. ואז גם התברר ששרון קנתה את הספר הלא נכון. לא זה של הטיולים והכיף עם הילדים, אלא ספר עם מסלולי הליכה. דרגת קושי - בינוני.
בינתיים איבדנו את גן מלכה (שהלכו כפי הנראה במסלול הנכון). זה מה שקורה למי שמעז לעקוף את המדריכה. עוד כמה מאות מטרים ואיבדתי את שאר חברי קבוצתי (המדריך לא היה קשוח מספיק) ונשארתי לבד עם האינדיאני. עשינו עצירת בייגלה – מים ופגשנו שתי משפחות שהתבלבלו גם הן בין המסלול האדום לשחור, ובחרו להעביר את הזמן בהמחזת משלי לפונטיין- החתול שהציע לארנב לאכול שמנת, הארנב שהציע לחתול לאכול גזר, ואנחנו – שפשוט אכלנו אותה. אחר כך היה גם הדרן.
מסלול של שעתיים הליכה הפך לחמש שעות, האינדיאני המשיך לדהור קדימה בין הרים ובין סלעים ואז הנחית את השאלה הקיומית: "אמא, לאן אנחנו הולכים?". 12 שנות טיולים שנתיים וצבירת מיילים בהליכה על חצץ, קוצים וסלעים כדי לגלות עוד גבעה – ובסוף המסלול מחכים לך גזלן ואוטובוס של בית הספר (מה שמוכיח שאפשר לרדת לשטח עם רכב!) – ואין לי תשובה. הולכים בשביל השניצל?
לעולם בעקבות השניצל
את חורבות בית עיתאב כבר לא הצלחנו לראות. בני השנתיים ובראשם מר "לא רוצה בא לי" סיימו את המסלול על הידיים של האבות שלהם. עם התינוקת על הגב. עם אישה אחת צולעת עם תעודות והשנייה בלי. שרון הבטיחה לכתוב את המדריך המקוצר של "ימי כיף עם ילדים ושברי הליכה, תינוקת במנשא ואחד שצורח".
"עוד קצת ואנחנו מגיעים לשניצל", עודדתי את האינדיאני שהתחיל להיות כל כך רעב ושקל ברצינות לבדוק את טעמה הסגלגל של סתונית החורש. "הצלחנו, ווי דיד איט", שרו ילדי דורה אקספלורה כשהגענו למנוחה, לנחלה ולחניון העמוס עד אפס מקום במכוניות, צידניות, שקיות זבל, וכמה שניצלים שטוגנו בשמש.
מוסר השכל?
לא משנה כמה ילדים יתחילו את המסלול על שתי רגליים, בסוף המסלול כולם על הגב של אבא. לא משנה איפה תחנו את הרכב ושהמסלול מעגלי – תמיד זה יהיה רחוק מדי. והארנב והחתול? הם הסתדרו ביניהם בקומבינה. החתול גמר על השמנת, הארנב על חבילת גזרים, ושניהם הלכו הביתה שבעים ומאושרים. במסלול האדום, כמובן.
בשבת הבאה שרון מתכננת טיול בערוץ נחל שהמים בו מגיעים לגובה מטר. בעלה הציע שקודם נחכה שהילדים יגיעו לגובה מטר...
