"עוזבים את שדרות למען הילדים"
משפחת פדידה החליטה השבוע באופן סופי לעזוב את שדרות, כדי למנוע עוד טראומות מהילדים. "אנחנו עוזבים בכאב עצום", הם אומרים. לדבריהם, "מאז שהגיע שר ביטחון משלנו - סר הביטחון משדרות". גם יחיאל ממן עזב לאחרונה את העיר, אבל ממשיך לעבוד בה. "אני חי בשני העולמות האלה ואני משתגע"
"אנחנו מרגישים כמו ילד שאבא שלו נטש אותו ולא רוצה להכיר בו. אם אני לא אדאג לארבעת ילדי, אף אחד בממשלה לא ידאג להם". כך אמר אמש (ד') יוני פדידה, בן 37, תושב שדרות שהחליט השבוע סופית לעזוב את העיר בשל איום הקסאמים. "אנחנו בשלבי אריזה, כל הבית על קרטונים. עצוב לי. זה לא בלב שלם. היו הרבה מאוד התלבטויות עד שהחלטנו שאין ברירה, אנחנו עושים את זה בשביל הילדים שסובלים מחרדות ומפחדים לצאת מהבית".
בינתיים הם עוזבים לסבתא המתגוררת בנתיבות, שם יחפשו גם בית בהמשך. לדברי פדידה, הוא ורעייתו מאירה קיבלו את ההחלטה בעקבות חוויה טראומתית שחוותה האישה לפני שבועיים. "אירחתי בבית חברה שלי משדרות ופתאום שמענו בום אדיר. כעבור כמה שניות צלצל הטלפון של החברה, ובקו השני היה בעלה, שסיפר לה שהקסאם התפוצץ להם בתוך הבית בזמן שהוא היה במקלחת, והבית כולו בוער בלהבות. נכנסנו להיסטריה, הילדים התחילו לבכות. החלטנו שזה יותר מדי, שאי אפשר עוד לעמוד בזה".
מאירה, רועדת מבהלה, התקשרה לבעלה וביקשה ממנו לעזוב את העיר. לדברי בני הזוג, ארבעת ילדיהם, בת 3, בן 5, בן 7 ובת 9, סובלים מחרדות קשות. "הילד הקטן מרטיב במיטה, בוכה כל הזמן ומפחד לצאת מהבית. כשהיינו הולכים לחמותי בנתיבות, הילד היה מבקש להישאר. ראית פעם ילד שלא רוצה לחזור לפינה שלו, למחשב, למשחקים? הילד היה מתעקש להישאר אצל הסבתא".
יוני מספר כי מעולם לא חשב שיצטרך לעזוב את המקום שבו ראה את עתידו. "אנחנו גרים בשדרות כבר עשר שנים. במקור אני מאשקלון ואשתי מנתיבות. כשהגענו לכאן חשבנו על מקום שיהיה באמצע, שכונה חדשה, מחירים אטקרטיבים, חשבנו שהולכים להקים בית. אבל הכל בטיח, אנחנו כבר שש שנים חיים בתנאים של מלחמה, בלי שירותים אלמנטריים. מוקד 106 הפך להיות מוקד פיקוד העורף, זה לא חיים. למזלנו, הצלחנו למכור את הבית בשדרות ועברנו להתגורר בשכירות. המטרה היתה לקנות בית אחר, גדול יותר. אבל המצב השתנה. יש הרבה מאוד אנשים בעיר שלא היה להם מזל כזה והם לא מצליחים למכור את בתיהם כי מי יקנה היום בית בשדרות?".
"אנחנו עוזבים בכאב עצום. זה לא פשוט רגשית. זה לראות את העסק קורס ואף אחד לא אכפת לו. אני מרגישה כמו אילמת שאף אחד לא שומע את צעקתו. כל מה ששומעים זה 'קסאם נחת בנגב המערבי'"", אומרת מאירה. "אני עוברת משברים מאוד גדולים עם הילדים שלי בעקבות המעבר הזה. הבת הקטנה במשבר מאוד קשה מהפרידה. היא עוזבת מקום שהיא אוהבת ומחוברת אליו. היא לא רוצה ללכת לגן בנתיבות כי ניתקנו אותה מהחברים ומהגן שלה. אני רואה את הירידה בתפקוד, את העצבות, את תחושת הניתוק. תכננתי לקחת אותה לגן היום ולעשות לה מסיבת פרידה, אבל בגלל האירועים הבוקר ביטלתי והזמנתי אותם אלי לנתיבות".
בין בית חנון לשדרות
מאירה, גננת במקצועה, ממשיכה לעבוד בגן הילדות בשדרות מדי בוקר. היא כואבת גם את מצב הילדים בבית חנון. "זה קשה ועצוב שמתים להם ילדים, בהחלט כואב. אבל אף אחד לא באמת יודע מה עוברים הילדים בשדרות. הצעקה שלנו לא נראית מספיק. רואים את שברי הקסאמים אבל לא רואים את שגרת הילדים שבקושי מצליחים לעבור את היום. הילדים האלה מופקרים. ההוראה היא שארבעה גני ילדים, עם 30 ילדים בכל גן, צריכים להיכנס למקלט שנמצא רחוק. זה מזעזע. ומה עושים אם כולם בחצר? אתה מתאר לעצמך 80 ילדים נשכבים על הרצפה עם ידיים על ראש? זה מחזה נורא, אני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים, אבל כמה אני יכולה לספוג? הילדים שלי ישנים כבר כמה שנים בממ"ד, הבן הקטן פוחד לישון לבד. הוא הולך לשירותים או למקלחת וצריך אותי צמוד אליו".
"הילדים לומדים בשדרות בבית ספר שעשו ממנו בית סוהר", אומר יוני. "סגרו אותו מכל עבר עם עמודים וזכוכיות - האמת היא שמפחיד להסתכל על זה. גם זה בטוח שלא מוסיף לשקט הנפשי של הילדים". ליוני בטן מלאה על תפקוד הממשלה שהפקירה אותו ואת תושבי שדרות, לדבריו, לגורלם. "לצערי, מאז שהגיע שר ביטחון משלנו - סר הביטחון משדרות. אין ספק שכשהקטיושה תגיע צה"ל ינסה לטפל בזה כמו שצריך, אבל אז יהיה מאוחר מדי. כנראה שהנזק שנגרם עד היום לא מספיק חמור, שהדם הוא לא מספיק אדום. מה נשאר לנו חוץ מלאכול את הלב? מה לא עשינו, הפגנות, טלפונים, מכתבים. חשבנו ששר הביטחון, שמכיר מקרוב מה קורה פה, ידע מה הוא עושה. אלא שטעינו בגדול".
חי בשני עולמות
לפני חמישה חודשים החליטו גם בני משפחת ממן לעזוב את ביתם בעיר מוכת הקסאמים ולחפש שקט רחוק משם, בראש העין. האב, יחיאל ממן, ממשיך גם היום לעבוד בשדרות, בכל יום מתפלל שלא יאונה לו רע ונושם לרווחה כשהוא יוצא מהעיר. "אתה רק יוצא וזה כאילו מדינה אחרת. שדרות היא סוג של בועה, החייים בעיר הזו לא נורמאליים. כשאני הולך לעבודה אני נתקל במערכת ההתרעה, קם כל רגע לחדר הביטחון. ואז אני בא הביתה והחיים כרגיל. זה פשוט לא נקלט. כמו לעבור למדינה אחרת. אי אפשר להתרגל לזה. אתה חוצה כמה עשרות קילומטרים ואתה בעולם אחר. אני חי בשני העולמות האלה ואני משתגע, אני לא מאמין שזה קורה לי".
יחיאל נולד בשדרות ומלבד כמה שנים בהם סיים את לימודיו האקדמאים, בילה את כל חייו בעיר. "התחתנתי, הקמתי משפחה עם חמישה ילדים. בנינו בית דו קומתי וחיינו את חיינו, אלא שמאז הקסאמים הכל השתנה. קסאמים נחתו בשכונה ליד הבית, הילדים נתקפו חרדות עד כדי כך שהיתה איזה תקופה שאחד הילדים לא רצה לצאת מהבית. בתי הגדולה עד היום סובלת מחרדות. מאחר והחדר המוגן היה בקומה התחתונה, היינו רצים כל פעם למטה באמצע הלילה. אחרי שירי הקסאמים גבר, פשוט עברנו להתגורר משפחה שלמה בחדר המוגן - פרסנו שם מזרנים. אחרי אירוע שבו הבן שלי היה במקלחת, ויצא באמצע מטח קסאמים כשכולו רטוב ומבוהל, ראינו שככה אי אפשר לחיות".
אלא שגם היום, בראש העין, החרדות עדיין מהדהדות. קרובי משפחתו של יחיאל נותרו בשדרות וממאנים לעזוב. "אמא שלי נמצאת בשדרות, יש לי שלושה אחים ואחות שגרים בעיר עם ילדיהם ונכדיהם. כל קסאם שנופל זה היסטריה. הנער שנפצע אמש הוא חבר טוב של אחיין שלי, מבקר תקופות בבית של אמי. זה מצב באמת מטורף לגמרי. התחושה היא שהמדינה הפקירה אותנו. לא עושים מספיק, למרות שיש הרבה מה לעשות. תחושה שאין על מי לסמוך. מי שיכול להרשות לעצמו לעזוב עזב. מי שלא יכול וכבול שם, נשאר וחי תחת המצב הזה".
לטענת ממן, ההתעניינות במצב התושבים בשדרות גדלה רק כשמספר הנפגעים גדל בהתאמה. "עד שלא קורה מקרה כמו שקרה אתמול, אף אחד לא יודע על זה". הוא מוחה על אוזלת היד של ההנהגה הישראלית. "שדרות היא בת ערובה שנתונה תחת חסדי יורי הקסאמים. אתה שומע מפי גורמים צבאיים שאין פתרון צבאי, מאידך לא מתנהל מו"מ מדיני עם הרשות. מקומם אותי שפוליטיקאי כמו שמעון פרס התייחס בזלזול ואמר 'קסאמים שמסאמים'. המדינה לא מגלה מספיק נחישות ויצירתיות להפסיק את ירי הקסאם. בבוא היום, כשיבואו לתחקר, המנהיגים במדינה לא יוכלו לומר - ידינו לא שפכו את הדם הזה".
