חצי אפויה

אין ספק שסקארלט ג'והנסון היא הדבר הכי נכון כרגע בקולנוע ההוליוודי, ומובילה את גל השחקניות הצעירות ששוטף אותו. נטלי פורטמן, קירסטן דאנסט, אן האתאוויי, קיירה נייטלי ורבות אחרות - כולן עסוקות ונאוות, אבל העוללה בת ה-22 נושאת את כתר האישה הסקסית בעולם שקשר לה המגזין "אסקווייר" ונחשבת לסמל מין בקרב הקהל הרחב, ובאותה נשימה מצוידת בתו השחקנית האיכותית מצד התעשייה והמבקרים.

ובכל זאת, תנו לי לחרב קצת את החגיגה; אמנם סקארלט נעשית יפה וסקסית יותר ככל שהבלונד על ראשה מתבהר והמחשוף מתרחב, אבל שחקנית גדולה היא ממש לא. וגם אם נכון שלא צריך לפשפש הרבה בציציות כשהציצים בחוץ, אני מתעקשת לשאול: למה לעזאזל דווקא היא?

לכו תסמכו על וודי אלן

נתחיל בזה שג'והנסון היא שחקנית מקצועית, שלוקחת את הקריירה ברצינות ויודעת שהצלחה היא שאלה של ניהול נכון. בשביל זה יש לה אמא. יחד איתה היא טווה את הפרסונה הקולנועית שלה במודע, ומקפידה לחפש את חותמת האיכות בכל התפקידים שהיא בוחרת. אלה נעים על הציר שבין המיינסטרים ההוליוודי לבין פלירטוטים קלים עם קולנוע שולי במידה, אבל לעולם מצייתים לתדמית הנקייה והבריאה - על המסך ומחוצה לו.

את תהליך ההתבגרות היא עברה על מסך הקולנוע, ועשתה את זה יפה. היא התחילה לשחק כילדה, ובלטה כבר בגיל 12 בסרט "הלוחש לסוסים" של רוברט רדפורד בתפקיד גרייס מקלין הפצועה והכואבת. כנערה שיחקה אצל האחים כהן כבירדי אבונדס ב"האיש שלא היה שם", וכרבקה ב"העולם שבפנים" של טרי זוויגוף. אבל 2003 היתה השנה שלה: אז היא הופיעה ב"נערה עם עגיל פנינה" של פיטר ובר וב"אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה, ושניהם הטיסו אותה אל תודעת הקהל והעניקו לה שתי מועמדויות לגלובוס הזהב בקטגוריות השחקנית הקומית והדרמטית.

גם הבמאים שמלהקים אותה נוטים להשתייך לקונצנזוס האיכותי, וכמעט כל אחד מהם ממהר לשבח אותה ולהחמיא לה על הופעותיה הבוגרות. וודי אלן, שביים אותה כבר בשני סרטים, "נקודת מפגש" ו"סקופ" - קומדיה בלשית שתעלה בארץ באמצע החודש - אמר ש"אי אפשר לעמוד בפניה, יש לה אישיות כובשת והיא שחקנית מעולה"; בריאן דה פאלמה, שיצא מגדרו להעניק לה את הזוהר ההוליוודי הקלאסי ב"הדליה השחורה", משוכנע שהיא "בחורה סקסית שבוערת באש חנוקה"; ופיטר ובר טען מצידו ש"הנוכחות שלה מהפנטת" - והיה אפשר להיווכח שהוא מתכוון לזה בכל פריים שהיא הופיעה בו ב"נערה עם עגיל פנינה".

מתוך "הדליה השחורה"

כדימוי זוהר, כאייקון, ג'והנסון אכן כובשת את המסך, ונראית הרבה יותר בוגרת ומבוגרת משנות חייה. העניין הוא שאם מפסיקים להתפעל לרגע מהסקס-אפיל ובוחנים את התפקידים שעשתה קצת יותר לעומק, מתגלה שחקנית די בינונית. המנעד שלה מוגבל למדי, ויש תחושה שהרבה פעמים היא משחקת אותו תפקיד - בחורה מבית אמריקאי טוב - ורק טורחת לשפץ אותו בווריאציות קלות: החל ב"העולם שבפנים", דרך "בחברה טובה" של פול וייץ וכלה ב"אישה טובה" של מייק בארקר. למזלה היא אינטליגנטית וניחנה בחן טבעי, ושניהם מכסים על הדמויות הרדודות שהיא בדרך כלל מגלמת.

באופן כללי, יש תחושה שהיא משחקת נכון, במובן הרע של המילה. החינוך המקצועי שלה (לימודי משחק בבית הספר של לי שטרסברג כבר כילדה) זועק מהמסך, ולא תמיד משרת אותה היטב. ככה היה למשל ב"נערה עם עגיל פנינה", כששיחקה את גריט הצעירה. מיעוט הטקסט בתסריט חייב משחק שמורכב בעיקר משינויים עדינים בהבעות הפנים ובשפת הגוף, ובדיוק כאן בלט הזיוף: היא נבהלה במקומות הנכונים והעלתה ספק-חיוך במקומות הנכונים, אבל לא הצליחה לייצר דמות.

את האקסטרה הזאת - נשמה, עומק או אישיות, סליחה על הביטוי - הדמויות שלה נעדרות, ובמקרה הרע הן מסתכמות בלא יותר מאוסף של מניירות. רק כשהיא מגלמת נערה אמריקאית, בעיקר ניו-יורקרית, היא מצליחה להיות אמינה ולהעביר דמות כובשת, וזה לא כזה שוס גדול: היא פשוט לא צריכה לשחק. ככה היה למשל ב"אבודים בטוקיו": הנעימות, החינניות, המבוכה המאופקת שלא גלשה לנוירוטיות - כל אלה יצרו דמות חביבה, נכונה אם תרצו. ועם זאת, גם בתפקיד הזה לא ניכרו הרבה רמזים לעולם פנימי מורכב.

יכול להיות שהתחושה הזאת לא זרה גם לג'והנסון עצמה, כי היא בכל זאת מנסה לפרוץ לטריטוריות חדשות הן מבחינה ז'אנרית (למשל בסרט פעולה-מד"ב כמו "האי") והן מבחינת התפקידים. עושה רושם שהיעד הוא לקפוץ כיתה ולהמציא את עצמה כאישה צעירה וסקסית, ששולטת במיניות שלה ויודעת להשתמש בה.

אם ניזכר רגע בסרטים קצת יותר מוקדמים, נראה שג'והנסון שיחקה נערה לצד גברים מבוגרים במשבר. היא היתה הרוח הרעננה והבתולית שנכנסה לחייהם, עוררה אותם בכל המובנים, ואיפשרה להם ללמוד משהו על עצמם. זה התחיל ב"האיש שלא היה שם" של האחים כהן, כשאד קריין (בילי בוב תורנטון) התאהב בה והחליט לטפח אותה - עד שהיא חשה צורך להודות לו במציצה שהביאה לתאונת דרכים. כך גם בשני הסרטים שהביאו לפריצה שלה: ביל מאריי כשחקן במשבר אמצע החיים שרואה בה ידידה לעת צרה ב"אבודים בטוקיו", וקולין פירת כוורמיר, שמצא שהיא המוזה שלו ב"נערה עם עגיל פנינה" (בסרט הזה, אגב, חשק בה גם טום וילקינסון כפטרון זקן וחרמן). בהמשך הגיע גם ג'ון טרבולטה ב"בובי לונג", כפרופסור אלכוהוליסט שמגלה שהיא בתו.

כל דמויות האב האלה, שגילמו שחקנים מאוד מנוסים, ראו את האישה הפוטנציאלית שבה והעבירו לצופים את ההיקסמות שלהם ממנה (וכן, בהחלט אפשר לקרוא לזה סתם חרמנות). היא מצידה נותרה נבוכה עד מבוהלת מול המבטים שלהם, כאילו הרגישה שאכן יש בה משהו, אבל עדיין לא לגמרי הבינה את מהותו. ומה אנחנו כצופים קיבלנו? טינאייג'רית שמנסה להפוך לאישה בתהליך מואץ, שיותר מכל נראה כמו החלטה מודעת והיענות לציפיות של אחרים.

אהבת בוסר

היום, תודה לאל ולשלוש השנים שחלפו, ג'והנסון נהנית מגירסה מעודכנת: היא כבר מבינה מה ראו בה הגברים ההם, ומצליחה לנצל את המיניות שגילתה. יש רגעים שבהם היא נראית מסונכרנת לגמרי, למשל ב"נקודת מפגש": שם אפשר להרגיש שהיא נהנית מהצעצוע החדש שלה באופן הכי נכון ואמיתי, מה שמוסיף למשחק שלה אותנטיות מבורכת. מחוץ למסך היא מפתחת תדמית חדשה של אישה עסיסית וזוהרת, בבלונד בוהק ובשפתיים אדומות וחושניות, ובכך פוזלת במודע לכיוון אלילות הקולנוע ההוליוודיות של שנות ה-40 וה-50.

אז על מה אני מתלוננת בעצם? הרי היום היא קצת יותר קרובה לגיל שאפשר להיחשב בו לאישה, וברור שלפחות סוגיית הסקס כבר פתורה. העניין הוא שלדעתי היא שוב מתרחקת מעצמה, שוב מגדילה את הפער בין הדימוי שהיא רוצה לבין מה שיש לה לתת בגיל כל כך צעיר. לכן זה רע לתפארת ב"הדליה השחורה"; נכון שזה סרט גרוע כשלעצמו, אבל הוא נותן לג'והנסון למצות, לפחות על פני השטח, את התדמית החדשה. ודווקא הבחירה הזאת חושפת את החולשה העיקרית שלה בסרט, ובכיוון שאליו היא ממהרת: המיניות של הכוכבות הגדולות ההן היתה מתוחכמת, וקרנה מהפנים אל החוץ. זה לא הסתכם רק באקססוריז כמו בלונד, ליפסטיק וסיגריה - אלא נבע מכוח פנימי שאלה היו רק כמה מביטוייו. לג'והנסון אין את זה עדיין למרות שהיא חמושה בנתונים הנכונים, כולל קול צרוד; היא צריכה עוד להבשיל כאישה וכשחקנית.

אבל בטח לא אני אעצור אותה או אגיד לה מה לעשות. ג'והנסון כבר החליטה יחד עם אמא שהגיע הזמן להפוך מנערה לאישה, ובסופו של יום היא כנראה עושה את הדבר הנכון, ובעיקר המשתלם. ממש כמו הדמויות שהיא מגלמת: לא מתפרקות גם במצבי משבר, נבוכות ופגיעות אך לא מטורללות, דעתניות אך לא ציניות או כוחניות, ויושבות היטב על סולם הערכים האמריקאי. בדיוק בגלל זה, אגב, כשהיא אמורה לשחק וייט-טראש משתקמת ב"בובי לונג", היא לא אמינה; היא פשוט נראית בריאה מדי. ואולי דווקא זה הסוד הגדול שלה, אולי בגלל זה דווקא היא: הרי כל כולה קורנת בריאות נפשית ופיזית נדירה במרחב ההוליוודי השדוף והמנותח, ומתנהלת בגזרה נשית ושופעת קימורים. יכול להיות שזה עצם העניין, שכולנו מתגעגעים לראות קצת בריאות?