סטנלי פישר - זה לא הולך

גם השנה, וזה כבר ברור כסטטיסטיקה, יחטיא בנק ישראל מלמטה את יעד האינפלציה שהציבה לו הממשלה (בין 1% ל-3%). האינפלציה בפועל תהיה סביב האפס. בהקשר זה, האכזבה מנגיד בנק ישראל מצטרפת לשורה ארוכה וכואבת של אכזבות אחרות מכהונתו, במלאות לה שנה ומחצה. סטנלי פישר הוביל בעל כורחו את בנק ישראל למבוי סתום. המוסד נתון כיום במשבר קשה, מתנדנד על סף תהום. למרות הערכתי הרבה לפרופ' פישר, חששתי עם מינויו מתוצאות ההתנגשות בין המנטאליות המחקרית והמנומסת שלו לבין המציאות הישראלית. למרבה הצער, חששותיי התגשמו במלואן:

• יחסי העבודה בבנק ישראל הידרדרו לשפל עמוק. ועד העובדים מסוכסך עם הנהלה הבכירה, וההנהלה הבכירה מסוכסכת עמו ובתוך עצמה. הסכמי העבודה והשכר החודשיים, שעל חתימתם בישרו דוברי הבנק (אגב, מיהו כיום הדובר המוסמך שם?) פעם ועוד פעם, לא נחתמו עד כה. ועד העובדים נוקט עיצומים שילכו ויחריפו. מצב של השבתה חלקית של עבודת הבנק המרכזי בגלל סכסוך שכר ונתק בין עובדים להנהלה הוא חסר תקדים בעולם. במדינות נורמלית נתפס בנק מרכזי כחסין מפני זעזועים שכאלה, כמו בית-המשפט העליון. הרי כל עוצמתו באמינותו. לא נאה ולא יאה כשאחד מגדולי הכלכלנים בעולם מתבזבז על מיקוחים עם סגן יו"ר ועד עובדים וסגן מנהל מחלקה באוצר. ולא רק מתמקח - גם מפסיד.

• אחת התוצאות המיידיות של אי חתימה על הסכמי עבודה היא הקפאת השינוי במבנה הארגוני של בנק ישראל, שגם עליו הכריזו בתרועת חצוצרות הנגיד והמנכ"ל שלו. הוועד אסר על העובדים לקחת חלק פעיל בהכנות לכך והביע את מחאתו על שיטת המינויים. השהיית הרפורמה יצרה אי בהירות תפקודית ותמריץ חזק שלא להתאמץ. בין מסדרונות הבנק שוררת אווירת נכאים ודכדוך. לא כיף לעבוד בבנק ישראל ואין גם צורך: עובדים בכירים נעלמים לשעות ל"סידורים"; עובדים צעירים לא מחדשים חוזי העסקה ומחפשים ג'ובים בחוץ. הם לא מעוניינים להיות, כפי שאמרו לי כמה מהם, "דור שני לשכר ודור ראשון לביזיון".

• כדי לרענן את הניהול השוטף של הבנק, הביא אליו פרופר' פישר את יעקב דנון כמנכ"ל . במבחן התוצאה, המינוי היה שגוי. מאוד שגוי. דנון לא סיפק את הסחורה, לא הצליח להידבר עם העובדים ו/או עם משרד האוצר ותרם תרומה גדולה - אם לא מכרעת - להעכרת האווירה בבנק. תהיינה סגולותיו האישיות אשר תהיינה, הוא התגלה כמי שאינו מתאים להחזיק בידיו את ההגה הניהולי של בנק ישראל.

• בבנק דבקה התווית של "מוסד מושחת" - והיא אינה יורדת. בעיני הציבור הרחב נראה בנק ישראל כחממה של הטבות מושחתות ועיוותי שכר הזועקים לשמיים. על החריגות והעיוותים של העבר לא נופלת על פישר שום אשמה - הם תפחו למימדים מבהילים בימי הנגידים הקודמים. אולם מאבקו בהם נראה רופס, מהוסס ובעיקר לא תכליתי. הוא גם נתן את ידו לעיוותים חדשים, שקשה להבינם ועוד יותר קשה להצדיקם. לא ברור למה הורעפו על כמה בכירים-מקורבים הטבות נוספות, ועל אחרים לא. אין קריטריונים שקופים לקידום ותגמול. הדוברות הוצאה למיקור-חוץ. סעיפי התקציב לוטים בערפל. הבנק רוחש שמועות והתקשורת מלקטת שמועות - אבל גם העובדות מעיקות. הנגיד כועס על כולם. ליבי עמו, אך אין לו לכעוס אלא על עצמו: הוא כשל במשימה לטהר את שמו של בנק ישראל. שם הבנק לא פחות רע כיום מכפי שהיה אשתקד.

• את התדמית המוכתמת של בנק ישראל מנצל משרד האוצר כדי להגשים את חלומו עתיק היומין: להכפיף לעצמו את הבנק. האוצר
  הצליח, על אפו ועל חמתו של סטנלי פישר, לבלום את החקיקה של חוק בנק ישראל החדש, או של תיקונים משמעותיים לחוק הקיים, כי הניסוחים לא נשאו חן בעיני הפקידים. כעת הקרב בעיצומו, יו"ר ועדת הכספים תומך בעמדת ניצי האוצר, אין זכר לחוק הבנק החדש – והברדק חוגג. ההתגוששות עם האוצר לא מוסיפה כבוד לפישר, רק גורעת ממנו. העובדה שהוא נאלץ לבקש את התערבותו של בית-המשפט העליון בעמידתו מול פקיד (אלי כהן, הממונה על השכר באוצר) מצביעה על השפל שבו מצוי כעת הבנק המרכזי בישראל; שפל שהנגיד לא יכול להתנער מהאחריות לו.

• שוק ההון בישראל, שנה אחרי המהפך של בכר, גועש ורועש, רועש ורותח - בלא שתורגש בו נוכחות כלשהי של בנק ישראל. תחת הנהגתו של פרופ' פישר חדל הבנק המרכזי מלתפקד כרגולטור של השווקים. קולו נדם, ואת מקומו כעוגן הרגולציה תפסו פקידי האוצר. הנגיד אף גרם לעזיבתו של המפקח על הבנקים, יואב להמן. מי יתפוס את מקומו? אני מוכן להתערב שלא יהיה זה אחד העובדים במחלקת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל (ואשמח להפסיד בהתערבות). החיפוש - האישי, הלא-ממוסד והלא-לפי-התקן - אחר אנשים מחוץ לבנק ישראל, כדי לשים אותם בעמדות מפתח בבנק, מאפיין, ולא לטובה, את תקופת הנגידות של פישר. בינתיים, המפקח הנוכחי משגר לציבור מסר מובהק של אוזלת יד: הוא מבקש את התערבות משרד התמ"ת בפרשת העמלות, זאת בשעה שהמוסד הממלכתי היחיד שמסוגל להתמודד עם הבנקים, לצעוק עליהם, לאיים ולהשיג מהם ויתורים - הוא בנק ישראל. אבל פישר אינו חפץ בעימות. הוא מודע לחולשתו של בנק ישראל ונרתע מלגרור אותו לקרבות נוספים. מה גם שפישר הכלכלן בטוח כי "ידו הנעלמה" של השוק התחרותי תעשה את שלה. גם בבנקאות.

• והנושא האחרון, המביך, של הנסיעות התכופות לרחבי העולם. פרופ' פישר עשה מעשה נדיר של ציונות מעשית ומקריבה כשעלה ארצה ונטש משרה שמנה ויוקרתית בגדול התאגידים הבנקאיים בעולם. יש לכן לא מעט צרות עין בביקורת על נסיעותיו, המוקדשות כולן לקידום ושיווק המשק הישראלי לזרים. ובכל זאת, ועם כל הכבוד, כיום אין לנו צורך בנגיד נודד. אין לנו צורך בנגיד הנעדר מהארץ עשרות פעמים בשנה. יש לנו צורך בנגיד שיישב על כיסאו בירושלים ברציפות לפחות חודשיים-שלושה ויתמקד במלוא זמנו ומרצו בסיום המשבר ההרסני במוסד שהוא צריך היה להנהיגו - בנק ישראל. ואולם, במסעות הללו טמון גם הפתרון לעתידו של פישר בישראל. יומנה-נא הפרופסור למשרה חדשה, בה יוכל להפגין את מלוא יתרונו התחרותי האישי ואת גדולתו ככלכלן השולט ברזי המשק הגלובלי - שר מיוחד במשרד ראש הממשלה ליחסים כלכליים-בינלאומיים של ישראל. בתפקיד זה, אין שני לו. הרי העוצמה והמוניטין שלו אינם נובעים מהיותו נגיד בנק ישראל, אלא מקורות חייו עד להיותו הנגיד.

עוד בבלוג: הראווה של גאידמק, הבושה שלנו