זהו, נגמרו לי החברים הזוגיים, כולם סביבי פרט
בסוף גם גימל, החברה המזווגת האחרונה שלי, התגרשה - ונשארתי לבד. לא בלי בן זוג, אלא לבד בין המון חברים פרודים, גרושים או רווקים כרוניים, מהסוג שמגדף את מוסד הנישואים וכל יום שישי יושב בבתי קפה ומלגלג על זוגות שלובי-זרוע
אחרי הניתוח הכואב אך היעיל למופת חברתי גימל, שפעם האמינה שתחייה לנצח עם אותו גבר בעל נטיות בוגדניות, עשתה גילוח ערווה, ניסתה חילופי זוגות בווילה נוצצת ברמת השרון, חימצנה את שיער ראשה עד שאיים לנשור כליל ואפילו שכרה את שירותיה של מדריכה מינית, שבזמן פעילות היתה צועקת לה מהעבר השני של הטלפון הוראות הפעלה לעינוג בעלה. מה לא עשתה גימל בשביל להשאיר לעצמה שם משפחה של מישהו אחר, וכמובן נכסים ומוניטין בחוג העילית המתפלצן אליו נכנסה מרגע האיחוד המשמח. בסוף גם השדיים העומדים לא עזרו, ובטח לא השמרטפית היפה של הילדים, שהיתה בלונד טבעי וחזה מושלם וכנראה יותר מזה. בסוף גם גימל, החברה המזווגת האחרונה שלי, התגרשה - ואני נשארתי לבד.
לא לבד בלי בן זוג, חלילה, אלא לבד בין המון חברים פרודים, גרושים או בלתי זוגיים כרוניים, מהסוג שמגדף את מוסד הנישואים וכל יום שישי יושב בבתי קפה ומלגלג לנוכח זוגות שפוסעים ברחוב שלובי זרועות. "חכה שהציצי שלה יתקמט, מה יהיה אז"? שואלת גימל ושואפת את העשן שמפיצה החברה השנייה, שהמושג שלה בזוגיות מסתכם בשני הורים שזורקים זה על זה סירים וחבר אחרון מגן חובה שנתן לה לראות לו את הבולבול.
"תתרחקי מהן מיד", מזהיר הזוגי שלי, לאחר שעוד חבר מהצד שלו הודיע שהוא מתחתן. הוא אומר לי את זה תוך כדי שהוא מחנה את הרכב ומוציא אותי לעוד מסיבת התגודדות, יש יאמרו התגוששות, של פנויים פנויות.
אני כבר יודעת באילו ברים אסור להזדיין בשירותים
כן, זה מה שעשיתי בזמן האחרון. במקום לשבת עם עוד זוגות ולדסקס ריהוטים לחדר השינה ותוכניות על זאטוטים, או לשמוע כמה נפלא שיש שניים ואהבה זה שלמות רק כשחולקים אותה עם חבר לחיים, מצאתי את עצמי מאזינה לסיפורים על כל מיני מוטציות גבריות שסדקו את הלב לחברותיי ומשקיפה על גחמות חדשות בזירת הסינגלס המקומית. אני כבר יודעת באילו ברים אסור להזדיין בשירותים ומה צריך בדיוק לרשום באתר היכרויות כדי לסנן מניאקים. וכמובן, ספגתי שוב ושוב את השנאה המצטברת בנשמותיהן הזכות-לשעבר של חברותיי בכל הנוגע לגברים או לנשים ולכל המוסד המלאכותי, לטענתן, שקרוי זוגיות. הן התעלמו מהעובדה הקטנה אך משמעותית: החברה שלהן, כלומר, אני, היא חלק מזוג. הן העדיפו לראות אותי באור נוסטלגי משהו, מהימים בהם גם אני השתעשעתי בגברים רעים וישבתי שם מרוחת איפור ובוכיה מתחננת לבירה הגונה ומקנחת ערימות של טישו. רק בשבוע האחרון הן נזכרו סופסוף מי אני באמת - והוגליתי סופית מחברתן.
"שמעתי שיש מסיבה שווה ולא אמרת לי כלום", אני אומרת בטלפון לחברה שכל חייה נסובים סביב מסיבות, היא עוד בהכחשה שיש סצינה בתל-אביב.
"אה, כן, את לא מוזמנת, סורי", היא עונה.
"למה אני לא מוזמנת?" אני מנסה שלא להיעלב, אבל הקול שלי רועד.
"זאת מסיבה לרווקים בלבד, אני לא יכולה לשקר שוב שאת רווקה", היא אומרת בנחרצות.
אני נזכרת שהפרתי את הברית שכרתנו פעם למצוא זוגיות יחד ובטיימינג מושלם, כדי שאף אחת מאיתנו לא תפקיר את השנייה במחוז האימתני שנקרא פו"פ. אבל אני התברגתי לתוך הזוגיות, והיא בוודאי תגיד שגם לתוך הבורגנות הנבובה, והיא נשארה רווקה עולצת בימים של שכרות ומרוסקת בימים של חגים ובדידות.
ומה איתנו, הזוגות הנחמדים?
כל המסיבות האחרונות הן רק לסינגלים. ומה איתנו, הזוגות הנחמדים? אנחנו לא שופטים אתכם! אני יוצאת להגנת כבוד מוסד הזוגיות עם כל הנטייה שלי לאינדווידואליזם קיצוני ואנטי ממסדיות. אבל היא צודקת, הזוגי מביט בהם בעיניים רושפות, מתנשא בסנטרו המורם ובהבעת הסלידה שלו מקבוצות החברים המפורקים והציניים שלי, שכאילו לא התבגרו מעולם או לא למדו לקבל את העול הכבד של נורמות חברתיות. "הם חבורה של אגואים אומללים, ואני מרחם עליהם", הוא תמיד אומר וגורר אותי לראות זוגיות פוריה אצל חבריו המהנדסים, שתמיד באים בשניים ואוהבים את האשה שלהן, לפחות בגלוי, גם אם הציצים שלה כבר נפלו מזמן.
אבל האמת היא, שיש לי כבר הבעה זוגית כזאת. כשגברים חולפים על פניי ומביטים בי אני מיד מחמיצה פנים, שלא יקבלו רעיונות שאני מעוניינת בהם. אפילו את מפלס המחשוף העליתי ואת העקבים קצצתי מעט, ובכל הזדמנות טרחתי להדגיש שיש לי בן זוג, גם אם זה לא מעניין אף אחד. שיחשבו שאני פתטית, רק שלא יתחילו איתי. חברתי צודקת. גם אם אנסה לדמיין איך זה היה אז ואתרפק על ימים אבודים של בליינות נלהבת וחפוזים מהנים, עדיין אדע את האמת: שלהיות רווקה זה נחמד, אבל כבר לא בשבילי.
במסיבה האחרונה התקשרתי לזוגי ובכיתי לו שיבוא לקחת אותי, שניסיתי לערוק לצד השני, כי כולם סביבי לבד ואני לא מבינה אותם ואני פוחדת לאבד אותם כפי שהם איבדו אותי לטובתו. הזוגי בא, חיבק אותי חזק ואמר לי שיש חברים שטובים רק למצבים משפחתיים מסוימים, ואולי אם לא אעמיד פנים שאני כמוהם הם יאהבו אותי יותר.
אחר כך הלכנו לזוג חברים. פעם חשבתי שהם מזוייפים ומרגיזים בדביקות שלהם, אבל פתאום הם נראו לי חמודים להפליא.
