זה המחיר של לחץ חברתי
ברשעות מהולה בקנאה היינו נדבקים לשמוליק לכתף בכל פעם שמישהי נדלקה עליו ומסננים לו משהו בסגנון של: "מה, אתה רוצה לצאת איתה? היא נורא מכוערת". מובן שכולן היו יפות, אבל החלטנו שאם הוא מספיק אידיוט בשביל לא לראות את זה, נראה שמגיע לו. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתחשב בדעת הסביבה כשאבחר את בת הזוג שלי
רק בצבא גילינו את נקודת התורפה של שמוליק. לפני כן ראינו בו רק חתיך מדהים וספורטאי מצטיין. הבנות הכי היפות בתיכון היו מביטות בו בהערצה. לא מצאנו בו אפילו חולשה אחת.
ישבנו אצל שמוליק בבית בשבת בערב. עוז לא הפסיק לשחרר את הצ'ולנט שאכל בצהריים, שמוליק היה בהיסטריה מהריח, ואני בהיסטריה של צחוק, כי אני תתרן, אין חוש ריח. ואז, בין הצעקות והצחוקים, הטלפון צלצל ואמא של שמוליק צעקה מהסלון וביקשה שירים את הטלפון. זו היתה גליה, החיילת הכי יפה בבסיס. שמוליק התחיל לדבר איתה, והיה ברור מהשיחה שהיא התקשרה בלי הודעה מוקדמת והיא מעוניינת לצאת איתו. פתאום עוז זרק לאוויר: "הגליה הזו, היא די מכוערת".
לא הבנתי איך הוא אמר את זה, כי הרי ברור שעוז היה מוכן להוסיף שנה שלמה לשירות בשביל לצאת ערב אחד עם גליה. שבוע מאוחר יותר סיפר לי עוז שהוא סתם אמר את זה מתסכול על כך ששמוליק מקבל תמיד טלפונים מהבנות הכי יפות. אבל הקטע המעניין לא היה המשפט של עוז, אלא ההתנהגות של שמוליק. הוא הביט בעוז מופתע, ואז הסתכל עליי כאילו חיפש מוצא, וכשלא אמרתי דבר פנה לגליה: "תשמעי, אני לא בטוח שזה יכול לעבוד בינינו, מצטער, אבל אני לא נמשך אלייך". עוז ואני היינו המומים. ניסיתי לדמיין את ההלם של גליה היפה, הרי אפילו החרדון בשדה ליד הבסיס נמשך אליה, ואז שמוליק טרק את השפופרת, תקע בי ובעוז מבט מתנצל ואמר: "היא באמת מכוערת הגליה הזו, הא?"
עוז ואני שתקנו כל הדרך עד שעוז הוריד אותי בבית. לפני שיצאתי מהאוטו הוא אמר לי ששמוליק דפוק כנראה, ואני שאלתי אותו אם הוא חושב ששמוליק תמיד יגיב ככה אם נאמר לו שהחברות שלו מכוערות. עוז משך בכתפיו ואמר שאפשר לנסות. במשך כמעט שנה, ברשעות מהולה בקנאה, היינו נדבקים לשמוליק לכתף בכל פעם שמישהי נדלקה עליו ומסננים לו משהו בסגנון של: "מה, אתה רוצה לצאת איתה? היא נורא מכוערת". מובן שכולן היו יפות, אבל החלטנו שאם הוא מספיק אידיוט בשביל לא לראות את זה, נראה שמגיע לו. בשנה הזו הגעתי להחלטה חשובה לגבי הזוגיות שלי בעתיד: הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתחשב בדעת הסביבה כשאבחר את בת הזוג שלי.
תמיד היתה בעיה מסוימת שהפריעה בבחורה
11 שנה מאוחר יותר, שמוליק התחתן עם הבחורה הראשונה שאישרנו לו אחרי שנה של פסילות (היא באמת היתה מכוערת), ועוז ואני היינו אחרי מספר קצר של מערכות יחסים ארוכות ומספר ארוך של מערכות יחסים קצרות. תמיד היתה בעיה מסוימת שהפריעה בבחורה, שמנה או נמוכה, לא מספיק חכמה או יבשה.
ואז פגשתי את לילך.
היא עבדה בקומה מתחתיי וראיתי אותה כמה פעמים במעלית לפני כן. היה לה את המראה האידיאלי שאהבתי, היא היתה אלגנטית וגם עבדה במשרד פרסום - תמיד חלמתי להתחתן עם פרסומאית שתחבר לי ולילדים סלוגנים. יום ראשון אחד, כשבחוץ ירד ים של גשם, יצא לי לרדת במעלית לבד עם לילך. אני נכנסתי בקומה השמינית והיא בשביעית. מהרגע שהיא נכנסה לקח לי שתי קומות להירגע מההתרגשות, ועוד קומה להבין שזו הזדמנות שאולי לא תחזור, ועוד קומה בה הלב התחנן בפני הלשון שתאמר משהו, ועוד שתי קומות להחליט מה אומרים. אבל אז המעלית כבר הגיעה לקרקע ולא היה טעם לומר את מה שתכננתי. יצאנו שנינו, כל אחד לכיוון שלו. כבר התחלתי לקלל את עצמי ואת הפחדנות העלובה שלי והתכוננתי ליום מלא חרטה, כשפתאום אני רואה שנופל לה הצעיף והיא אפילו לא מרגישה. ראיתי בזווית העין איש מבוגר שיצא מהמעלית מבחין גם הוא בצעיף שנפל ומתקרב לתת לה אותו. היה לו פור של מטר עליי, אבל למזלי הייתי בתיכון השוער של השכבה, ולמרות שכולם אמרו לי שהפסדתי את הכיף של להבקיע גולים - היתה לי התמחות יוצאת דופן בזינוקים.
כשנכנסתי בסוף היום למשרד, שירה נבהלה מהחולצה הקרועה שלי, כי היתה לנו באותו יום פרזנטציה ללקוח. אבל לי לא היה אכפת. בכיס החולצה הקרועה שכן לו פתק מקופל עם הטלפון של לילך.
לא היה לי ספק שזו היא, האחת, וכל יציאה הרגשתי את זה יותר חזק כשגיליתי בה עוד תכונה מדהימה. מה שהפתיע אותי יותר מהכל היה שככל שהמוח המעוות שלי הפך וחיפש כמו תמיד משהו פגום בה, בעיה שאפשר להיתלות בה וממנה להחליק באומגה החוצה מהקשר, הוא לא הצליח למצוא.
אחרי חודש בו לא ראינו חברים, ולמען האמת בקושי ראינו את השמש והשמיים, יצאנו לאכול יחד עם עוז. הייתי בטוח שלמחרת הוא יגיע אליי הביתה בפנים מעולפים ויחתום לי בהתלהבות על טפסי היציאה מהרווקות, ולכן הפתיע אותי שהוא לא הגיע ואפילו לא התקשר למחרת. אחרי יום שלם של ציפייה כבר לא התאפקתי והתקשרתי אליו לשאול על אתמול בלילה. הוא בתגובה התחיל לקשקש על המנה המדהימה שאכל במסעדה, ורק כשצעקתי עליו שיתרכז בלילך, ענה ביובש שהיא מאוד יפה וחכמה.
לא הבנתי את האדישות הזו, כי עוז ואני תמיד מפרגנים זה לזה. גם נעמה ואורן הגיבו בצורה דומה, אבל אני לא התייאשתי. זכרתי את שמוליק, וידעתי שלא חשוב מה חושבים החברים שלי, כל עוד אני חושב שהיא מדהימה. החלטתי להביא אותה להורים שלי. אמא שלי כבר התחילה לאבד תקווה מבנה הרווק בן ה-33, אז לא חששתי שהיא תהיה בררנית מדי. אבל היא היתה קפואה רוב הערב. למחרת התקשרתי אליה בשבע בבוקר, למרות שהיה שבת. היה לה קול מוזר והיא אמרה שהכי חשוב שאהיה מאושר, וכן, לילך יפה וחכמה, אבל אולי כדאי להמתין לפני שנעבור לגור יחד כי אני עוד צעיר.
כשאמא שלי אמרה שאני עוד צעיר נשברתי וידעתי שיש משהו. היה לי ברור. היה יכולה היתה לומר כל דבר, אבל צעיר? אז הלכתי לעוז ברגל, כי רציתי לחשוב בדרך וגם ידעתי שהוא, בניגוד לאמא שלי, לא יסלח לי אם אעיר אותו בשבת בשבע בבוקר. צלצלתי לו בפעמון עד שהוא התעורר וסינן בעצבנות שצריכה להיות סיבה טובה מאוד לכך שאני מעיר אותו בשבת בשבע ורבע. אמרתי שיש סיבה, כי עכשיו אני יודע שיש משהו בעייתי בלילך, מילא הוא ונעמה, אבל אם אמא שלי מסויגת אז יש משהו, והוא כחבר הכי טוב שלי חייב לספר לי מה אני לא רואה. הוא שתק הרבה זמן, היה נדמה לי לשניות אחדות שהוא אפילו נרדם על הספה, אבל בסוף הוא פקח את עיניו המנומנמות ואמר לי: "תראה, זה לא משהו שאתה לא רואה, אלא משהו שאתה לא מריח".
"היא מסריחה?" שאלתי. בגלל התתרנות שלי, אני אולי מסוגל להבחין בריחות שיכולים לעלף פילים בוגרים, אבל לא בשום דבר עדין יותר.
"כן, אני חושב שיש לה ריח לא נעים"
"שאלה קשה..." הוא שוב עצם את עיניו וניקר כמה דקות עד שטלטלתי אותו בעוצמה והוא מלמל, "כן, אני חושב שיש לה ריח לא נעים".
"טוב, זה מסביר..." כי הרי אמא שלי רגישה לריחות, ובעצם רוב האוכלוסיה פה במדינה המזיעה שלנו מתקלחת בקיץ פעמיים, ורק לי יצא להגריל בחורה עם ריח רע שלא יורד במקלחת.
"אבל אל תעשה שטויות", צעק לי עוז אחרי שיצאתי, "אל תשכח שבשבילך היא האשה האידיאלית, כי חוץ מהריח הכל מעולה אצלה, ולך ממילא אין חוש ריח".
נכון, אין לי חוש ריח, אבל יש לי חוש חזק לפגמים אצל הבחורות שאני יוצא איתן. התחלתי להשתגע, הייתי מדמיין שאנשים בקולנוע לא יושבים לידנו בגללה ושמסתכלים עלינו ברחוב. השיא היה שאני, שהייתי יכול לבנות בית בחיריה ולא לחוש בריח, התחלתי לדמיין שאני מרגיש בריח הרע שלה.
התחיל מאבק. הייתי נלחם עם עצמי, צד אחד צועק לי לזכור את שמוליק המסכן שנכנע להשפעת החברה ועזב בנות מקסימות, והצד השני שלי בוכה שהוא לא רוצה מסריחה ומחניק לו. כיוון שזה כבר הגיע למוטיב המחנק, אז הסוף היה בלתי נמנע. אחרי עוד כמה שבועות שהצד החכם ניסה להילחם בצד הפחדן, השפן ניצח וכל השאר הפסידו. נפרדתי ממנה ונשמתי לרווחה.
שנה לאחר מכן, עוז ואני עדיין מסתובבים ומחפשים את האחת. שבת אחת אנחנו נתקלים במסעדה באשתו של שמוליק שלא ראינו יותר מעשר שנים. היא נראתה מאושרת, אבל חיבקה בחור אחר. היא סיפרה שהיא ושמוליק התגרשו כבר לפני חמש שנים אבל נשארו חברים טובים. מובן ששאלנו מה קורה איתו.
"הוא דווקא התחתן שוב בחודש שעבר", אמרה, "הייתי בחתונה, היה מאוד יפה". ואז פנתה אליי, "אשתו אמרה שהיא מכירה אותך, נדמה לי שיצאתם פעם. קוראים לה לילך, היא פרסומאית, מזכיר משהו?"
בטח שמזכיר, הייתי נסער ולא יכולתי להירגע עד שהיא נתנה לי את הטלפון של שמוליק. התקשרתי כבר מהאוטו. הוא מאוד שמח לשמוע אותי אחרי הרבה שנים של נתק. שאלתי אותו על לילך, והוא אמר שהיא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. לא יכולתי להתאפק, לא היה לי כוח לטקט ונימוסים, רציתי כבר לדעת: "אבל תגיד, לא מפריע לך? אתה יודע, יש לה קצת ריח..." שאלתי בהתרגשות.
שמוליק צחק: "יש ריח, אבל אני כבר התרגלתי ואני לא מרגיש אותו יותר. אנשים סביבנו עדיין מרגישים, אבל לי כבר לא חשוב מה אנשים חושבים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
