"עושים הכל מול הקסאם". באמת?

לראש הממשלה אהוד אולמרט ולשר הביטחון עמיר פרץ אין כרגע תכנית פעולה צבאית או מדינית מגובשת מול הקסאמים, שממשיכים ליפול על שדרות. לפיכך, הם בחרו אתמול באלטרנטיבה הקלה: לקיים ישיבה שבה ישחררו השרים קיטור, יסגרו חשבון עם גאידמק ואגב כך ימחישו לציבור עד כמה בעיית הקסאמים מסובכת וחסרת פיתרון צבאי.

משמע, לא הממשלה ומערכת הביטחון אשמים בכך שתושבי שדרות נפגעים, אלא האנרכיה העזתית וממשלת החמאס. לכן, כך רוצים אולמרט ופרץ שנאמין, כל מה שנותר לעשות הוא לנסות ולחזק את אבו מאזן ולקוות שזה יסגור סוף סוף עיסקה עם החמאס. עיסקה שבמסגרתה תקום ממשלת אחדות פלסטינית שתכיר בישראל, תשחרר את גלעד שליט תמורת אסירים

 ותכריז על הודנה שבמסגרתה יפסקו גם שיגורי הקסאמים והברחות הנשק בציר פילדלפי. תרומתה של ישראל לעסקה תהייה שחרור מאות אסירים פלסטינים, הסרת הסנקציות והמצור המדיני על הממשלה הפלסטינית, שחרור כספים לרשות ובהמשך - פתיחת מו"מ מדיני עם אבו מאזן על הקמת מדינה זמנית על פי מפת הדרכים. בינתיים, עד שזה יקרה, תפעיל הממשלה פתרונות זמניים: הסעת ילדי שדרות ללמוד בביטחון בישובים מרוחקים, האצת תכנית המיגון של יישובי בנגב המערבי והפעלה של מערכת האתרעה "צבע אדום" גם באשקלון.

האם זה באמת המקסימום שממשלת ישראל יכולה להציע לאזרחיה בשעה זו?

מסתבר שלא. בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, וגם שרי ממשלה לא מעטים, טוענים שפעולה צבאית נרחבת ברצועה לא מוגבלת מראש בזמן עשויה להביא בתוך תקופה לא ארוכה לצימצום ירי הקסאמים לרמה נסבלת, תצמצם מאד את ההברחות בציר פילדלפי ואף תאיץ הסכם הפסקת אש להסדר ביניים מדיני עם הפלסטינים. בצה"ל יש כמה תכניות פעולה כאלה השונות זו מזו בהיקף הכוחות שישתתפו בה וגזרות פעולה שבהן תתנהל. לכל אחת מהתכניות האלה יש גם 'תכנית מלווה' לסיוע הומאניטרי ו"תכנית יציאה" במסגרת הסדר שיושג במו"מ בשיתוף גורמים בינלאומיים.

האם מבצע צבאי נרחב יכול בכלל להפסיק את ירי הקסאמים והברחות הנשק לאורך זמן?

מבצע צבאי נרחב כשלעצמו לא יכול להביא באחת להפסקת ירי הקסאמים וההברחות. אבל הוא יכול ליצור תנאים חדשים בשטח שיאפשרו – באמצעות פעולות המשך נקודתיות – להביא בהדרגה את השיגורים וההברחות לרמה נסבלת שתושבי הנגב יוכלו לחיות איתה. כמו "חומת מגן" בגדה ב-2003, גם מבצע צבאי ברצועה, אמור בראש ובראשונה, לייצר לצה"ל ולשב"כ תשתית מודיעינית, אנושית וטכנולוגית, שתאפשר לו גם אחרי שצה"ל יצא מהשטח לבצע סיכולים ביעילות. בנוסף לכך, כניסה לעומק השטחים הפלסטינים ושהייה בהם במשך שבועות תאפשר לצה"ל להרוס את התשתיות הצבאיות ותשתיות ייצור הנשק הקיימות. כתוצאה מהרס תשתיות אלה יוכל צה"ל להיכנס לשטח גם בעתיד, בקלות יחסית, כמעט ללא נפגעים, במבצעים נקודתיים כדי לעצור מבוקשים, לייצר לעצמו מודיעין נוסף באמצעות חקירות ולהרוס תשתיות צבאיות עוד בשלבי הקמה. זאת מבלי להזדקק למבצעים צבאיים גדולים ויקרים. מטרה נוספת למבצע גדול הוא חישוף והרס יסודיים של תשתית ההברחות בציר פילדלפי. מה שאינו אפשרי באמצעות מבצעים ספוראדיים. המטרה הרביעית היא יצירת תנאים של משבר שיובילו למו"מ עם המצרים והפלסטינים בלחץ בין לאומי על הסכם חדש לבלימת ההברחות של נשק ואנשים הן בציר פילדפי והן במעבר רפיח הפרוץ היום לכל מחבל.

מתווה פעולה כזה הצליח בחומת מגן והביא לצימצום מודרג אבל מהותי בפיגועי ההתאבדות שיצאו מיהודה ושומרון והפסיק כליל את הירי מבית ג'אלה על שכונת גילה. אולמרט צדק טכנית באמרו שמבצע "חומת מגן" לא הביא למיגור הטרור. אבל הוא מתעלם – כנראה בכוונה – מהעובדה שהטרור אחרי חומת מגן נעשה הרבה פחות מאיים וקטלני מאשר לפני המבצע. זו גם צריכה להיות מטרת המבצע הנרחב בעזה. לא מיגור הטרור של הירי תלול המסלול והמנהרות אלא צמצומו לרמה נסבלת.

זוהי טענה שמבחינה פורמאלית ופוליטית היא נכונה אבל מהותית אין בה ממש. ההסבר הוא שלפני כמה שבועות הציעו צה"ל והשב"כ לקבינט הביטחוני כמה תכניות חלופיות לפעולה נרחבת תכניות ברצועה לצימצום ירי הקסאמים וההברחות. אבל הקבינט דחה תכניות אלה והטיל על צה"ל להמשיך בפעילות נקודתית כמו זו המתנהלת כעת. להחלטת הקבינט היו כמה סיבות: אחת מהן הייתה נסיעתו של אולמרט לפגישה עם הנשיא בוש. ראש הממשלה לא רצה שמבצע כזה יעיב על הביקור בוושינגטון ויסיט את הדיון מהבעיות המרכזיות (איראן) שעליהם רצה לדבר עם הנשיא האמריקני. סיבה נוספת להחלטת הקבינט שהורידה את המבצע הנרחב מהפרק הייתה שצה"ל לא יכול הייה לתת הערכה ברורה בדבר מספר הנפגעים בקרב כוחותינו ובקרב אזרחים פלסטינים שיהיו במהלך המבצע. צה"ל גם הבהיר שכדי לצאת למבצע כזה יהיה נחוץ לגייס מילואים ולבצע הכנה של הכוחות שישתתפו בו. הקבינט איבד את התיאבון והחליט לתת צ'אנס לאבו מאזן. אחרי שהוא עצמו והקבינט דחו את הצעות צה"ל והשב"כ לא נשארו למערכת הביטחון רעיונות אחרים וכך יכול שר הביטחון לטעון פורמאלית שאין לצה"ל אמצעי או דרך פעולה חדשים שהוא לא אישר.

האם המחיר של מבצע נרחב ברצועה בדם ובנזק למשק לא יהיה כבד והאם לא יגרום לבידוד מסוכן של ישראל בזירה הבין לאומית?

אם ימשיך החמאס להתעצם באין מפריע יצטרך צה"ל להיכנס למבצע נרחב ברצועה בעוד כמה חודשים או שנים ואז המחיר יהיה כבד הרבה יותר הן מבחינת נפגעים בקרב תושבי הנגב והן בקרב החיילים. לעומת זאת אם יכניס צה"ל עכשיו – אחרי הכנה מתאימה - כוחות גדולים מאד שיחדרו לכל שיטחה של הרצועה בעת ובעונה אחת, סביר להניח שכמות האבידות תהיה מזערית. גם מספר הנפגעים בקרב פלסטינים לא לוחמים יהיה קטן משמעותית.

האם לא ראוי למקד את המאמצים בפיתוח מערכת נשק לייזר ("נאוטילוס") ומערכת טילים-נגד-טילים וכן למגן את יישובי הנגב במקום להסתבך במבצע צבאי נרחב?

האחד לא סותר את האחר. אין ספק שכדי לתת מענה ארוך טווח ויעיל לבעיות הביטחון של יישובי הצפון והנגב המערבי חיוני שיהיה בו מרכיב הגנתי חזק נגד טילים ורקיטות. המרכיב הזה חייב לכלול מערכות ליירוט טילים ומיגון

 היישובים. אלא שפיתוח מערכות נשק הגנתיות נגד טילים יימשך לפחות שנתיים שלוש ואילו מיגון יישובי הנגב ידרוש לפחות שנה. שלא לדבר על תקציבי העתק שהממשלה תצטרך להקצות. אבל הבעייה הבוערת כעת היא מטר הקסאמים הנוחת בנגב ובה אפשר לטפל כעת רק באמצעות מבצע צבאי נרחב או באמצעות הסכם הפסקת אש או שניהם גם יחד. במקביל צריך לפתח ללא דיחוי את מערכות יירוט הרקטות והטילים, ולמגן את יישובי הנגב והצפון. זאת כדי לצמצם את הפיתוי שיש כבר כיום לחיזבאללה, לפלסטינים ובעיקר לסורים לנסות להכניע אותנו באמצעות הנשק הרקטי-טילי.

עד עתה מוכיח אבו מאזן יכולת דלה לאכוף את מרותו וסמכותו בזירה הפלסטינית והחמאס מעלה בהתמדה את המחיר. כך שהעיסקה המיוחלת מתמהמהת בעוד יישובי הנגב ושדרות ממשיכים לספוג. גם אם תחתם בקרוב עיסקה סביר להניח שישראל תצטרך לשלם מחיר בעוד ששום דבר בעיסקה לא ימנע את התעצמות החמאס ושלא נעמוד בפני מצב הרבה יותר קשה בעתיד הלא רחוק. כשהחמאס יחליט לסיים את ההודנה. אולמרט יודע זאת אולם הלחץ האמריקני והחשש מכישלון במבצע הנרחב גורם להיאחז בקנה הקש הרצוץ הזה. נראה שבעקבות לבנון איבדו ראש הממשלה ושר הביטחון את האמון ביכולותיו של צה"ל. הם גם יודעים שירי הקסאמים לא יפסק כליל מייד עם תחילת המבצע אלא יפחת בהדרגה במשך תקופה של חדשים אחריו. מה שעשוי ליצור מראית עין של כישלון. מצב שאותו אינם מוכנים, ואולי אינם יכולים, לספוג פוליטית.