מת הבמאי רוברט אלטמן

רוברט אלטמן ("נשוויל", "תמונות קצרות") הלך לעולמו. הוא היה בן 81 במותו. אלטמן מת בשני בלילה בבית חולים בלוס אנג'לס, כך נמסר לסוכנויות הידיעות.

אלטמן נחשב לאחד מחשובי היוצרים פורצי הדרך בקולנוע האמריקאי. הוא היה מועמד בעבר 5 פעמים לפרס האוסקר, אך לא זכה בפרס. לא היה עוד במאי מלבדו שהיה מועמד מספר כה רב של פעמים לפרס מבלי לזכות בו, אף שארבעה במאים אחרים - אלפרד היצ'קוק, מרטין סקורסזה, קלארנס בראון וקינג וידור - משתווים אליו עם חמש מועמדויות כל אחד.

בשנה שעברה קיבל את פרס האוסקר עבור מפעל חיים. עם קבלת הפרס אמר: "אני בר מזל בקריירה שלי. מעולם לא הייתי צריך לביים סרט שלא בחרתי בו או הייתי מעורב ביצירתו". עוד ציין אלטמן באותה הזדמנות שעבר השתלת לב לפני כעשור. "לא שמרתי את זה בסוד גדול, אבל חששתי שאף אחד לא יעסיק אותו יותר". 

אלטמן, יליד 1925, קנזס, הוא הבכור מבין שלושה ילדים. הוא התחנך בבית ספר קתולי ומאוחר יותר נשלח על ידי הוריו לפנימייה צבאית. בגיל עשרים התגייס לחיל האוויר האמריקני והוכשר כטייס קרב. במסגרת תפקידו הצבאי השתתף במלחמת העולם השנייה ויצא ל-45 משימות טיס מעל איי אינדונזיה.

עם שחרורו מהצבא, החל אלטמן לעבוד בחברה להפקת סרטי תדמית ושם רכש את נסיונו המקצועי בתחום. במקביל, החל לגלות עניין בקולנוע כמדיום אמנותי, ובשנת 1965 החליט לנסות את מזלו בהוליווד, כשבאמתחתו כמה רעיונות לתסריטים, סיפורים קצרים ותסכיתי רדיו. סרט תיעודי בשם "סיפורו של ג'ימס דין" (1957), שאלטמן היה אחד השותפים להפקתו, עורר את תשומת ליבו של הבימאי אלפרד היצ'קוק והוא הציע ליוצר הצעיר להשתלב בהפקת סדרת הטלוויזיה שלו. מכאן ואילך, החל אלטמן לשלוח ידו בבימוי טלוויזיוני, תחום בו קנה לעצמו מוניטין של יוצר מבטיח.

לאחר בימוי שני סרטי קולנוע שזכו להצלחה בינונית ("הספירה לאחור"; 1968 ו"יום סגריר בפארק"; 1969), התרחשה פריצת דרך משמעותית בקריירה שלו, כאשר קיבל אלטמן לידיו תסריט שנדחה על ידי 15 בימאים אחרים. שם התסריט היה "מ.א.ש" (1970) – סטירה קומית ונוקבת שבמרכזה דמויות רופאים אמריקאיים בזמן מלחמת קוריאה, והסרט, בבימויו של

אלטמן, היה להצלחה קולנועית מרשימה אשר בעקבותיה התבסס מעמדו כיוצר עצמאי, הנבדל מן התעשייה ההוליוודית. בנו, מייק, היה בן 14 כאשר חיבר את "Suicide is Painless", שיר הנושא של הסרט.

קולנוע של מאבק

שנות ה-70 נודעו כתור הזהב של יוצרי הקולנוע האמריקני. אלטמן היה מבין המובילים בגל חדש של בימאים פורצי גבולות, אשר יצירתם שיקפה אמירה אישית וביטאה סגנון קולנועי ייחודי (זאת בניגוד למסורת הקולנועית הקודמת שבה האולפנים היו מכתיבי הטון והבימאי היה רק כלי שרת בידם). מבין סרטיו הנחשבים באותה תקופה ניתן לציין את "נשוויל" (1975) – סרט המתאר את הווי חייהם של זמרי הקנטרי בעיר נשוויל, טנסי, ואגב כך מתמודד עם אחד מסמלי התרבות של החברה האמריקנית. בסרט זה גם יוצר אלטמן שימוש מורכב ויוצא דופן בסאונד, כאשר מספר רב של דמויות מדברות בו זמנית, מבלי שתינתן "עדיפות" לאחת מהן. סגנון ייחודי זה הפך ברבות השנים לאחד מסימני ההיכר של יצירתו.

במהלך השנים ידעה הקריירה של אלטמן עליות ומורדות. בשנות ה-80, לאחר סדרה של כשלונות קופתיים ואמנותיים, פחת מעמדו במידה ניכרת וכנראה בשל כך חזר לביים הפקות טלוויזיה ותיאטרון. יחד עם זאת, הצלחתו של "השחקן" - סרט המתאר את העולם ההוליוודי, סימנה את שובו אל מרכז הזירה הקולנועית. בהקשר לנושא הסרט, מעניין לציין את תשובתו של הבימאי כשנשאל לדעתו על שיטת האולפנים ההוליוודיים: "הם עושים נעלים ואני עושה כפפות. אין כל קשר בין הדברים". אלטמן נחשב לבימאי חדשני באופן הצגת הסיפור הקולנועי, בחופש האילתור שהוא נותן לשחקנים בבניית הסצינה, ובשוטים (תנועות מצלמה) הארוכים והמורכבים שמאפיינים את יצירתו.

כמה מסרטיו אף שימשו מקור השראה ליוצרים קולנועיים אחרים, כאשר הבולט שבהם הוא "תמונות קצרות" (1993) – עיבוד קולנועי לסיפורים קצרים מאת ריימונד קארבר, סרט המציג מבנה עלילתי יוצא דופן, המורכב מתשעה קווי עלילה שונים שמשתלבים זה בזה. ככלל, ניתן לומר כי מרבית סרטיו של אלטמן מתארים אספקטים שונים באורח החיים האמריקני, תוך ניתוח המיתוסים המכוננים של התרבות והחברה. לעתים הוא עושה זאת תוך התמודדות ישירה עם הנושא - כמו בסרט "נשוויל", ולעתים דרך התמודדות עם הז'אנר הקולנועי המייצג אותו - כמו במערבון "הקלפן והיצאנית".

אלטמן עצמו טען לא פעם כי כל סרטיו עוסקים למעשה באותו נושא: מאבק חברתי ותרבותי להישאר בחיים. עוד מסרטיו: "הקלפן והיצאנית" (1971), "שלום לבלש" (1973), "3 נשים" (1977), "משהו ללבוש" (1994), "מי רצח את קוקי?" (1999), "הנשים של ד"ר טי" (2000), "פארק גוספורד" (2001), "הרקדנים" (2004).

סרטו האחרון, "המדריך לחיים בכפר", מציג בימים אלה בישראל. הסרט, בכיכובם של כוכבים רבים, עומד כולו בסימן פרידה: מהחיים, מאמריקה השורשית, מעולם שהיה והוסיף להתקיים במעין בועת זמן, ומתוכנית רדיו ותיקה שהסרט קרוי על שמה. סרט אחרון של יוצר נפלא, שעוסק בעבר, בזיכרון, בזמן שחלף ובמה שנשאר.