שתף קטע נבחר

גוש קטיף לא התרענן באילת

מול אלפי רקטות ופצמ"רים, חיו בחבל עזה את החזון. שדרות וישראל כולה זקוקות כנראה לרענון מסוג אחר

לנוכח רחובות שדרות הריקים וההתנפלות המבישה של רבים מתושביה על שיירת האוטובוסים של גאידמק, קשה שלא להשוותם למתיישבי גוש קטיף, שגורשו אך לפני שנה מבתיהם. מתיישבי גוש קטיף ספגו יותר מ-6,000 קסאמים ופצמ"רים, בנוסף לפיגועים הרבים ביישובים ובכבישים שגבו מחיר דמים יקר מאוד. בניגוד לשכניהם בשדרות, מתיישבי גוש קטיף לא רק שלא נסו על נפשם לכל עבר, אלא המשיכו בשגרת חייהם המסוכנת בשקט ובנחישות, תוך כדי המשך צמיחה ופיתוח של היישובים והקהילות. מיותר לציין כי הפיתויים הכספיים הנדיבים בהרבה ממתנותיו של גאידמק, שהציעה המדינה למתיישבים, לא הצליחו להזיזם ממקומם. דווקא כאשר פונו בעל כורחם לאזורים בטוחים יחסית, מצאנו אותם שבורים, בוכים ומיואשים, ממש כמו תושבי שדרות היום.

 

מהו שורש ההבדל, ומדוע מופיעות בפנינו תגובות כה מנוגדות של שתי הקהילות? האמירה האלמותית של שלמה המלך בספר משלי: "באין חזון יפרע עם" - היא העומדת ביסוד השוני שבין שדרות לנווה דקלים. שתי האוכלוסיות אכן התמודדו עם אותם סיכונים ופחדים, אולם בעוד תושב שדרות רואה עצמו (ובצדק) כברווז במטווח, ראה תושב גוש קטיף את עצמו כחייל בחזית וכמגשים חזון. למרות היחס הקשה שהפגינו רבים בציבור הישראלי כלפי מתיישבי גוש קטיף, האחרונים האמינו בתמימותם כי הם שלוחיו של העם ואף של תושבי שדרות הסמוכה. לכן, לא פלא כי דווקא שבירת חזון ואמונה זאת בעת גירושם למקום מבטחים היא ששברה את רוחם וחוסנם הנפשי.

 

תושבי שדרות המוכים והמיואשים ולמעשה, כל תושבי מדינת ישראל, יכולים להפוך לעקשנים ונחושים לא פחות, אם רק יעמדו בפני חזון של בנייה, אחריות ומאבק. למרבה הצער, ממשלת "קדימה" קמה על ברכי ה"חזון" האולמרטי אודות מדינה שכיף לחיות בה, ושדרות ומלחמת לבנון הן התוצאה של חזון ילדותי ועלוב זה.

 

החזון היחיד שיכול להחזיק את רובו המכריע של העם הזה הינו חזון העם היהודי, הנלחם על עקרונותיו; חזון בן 3,500 שנה, שבמרכזו תיקון עולם; חזון החי את ההווה על ברכי עברו מפואר של העם היהודי; חזון שבישר לעולם את קיומו של האל האחד והמוסרי, שבחר בעמו כשליח לבשורת התיקון; חזון של גאווה על ההשתייכות לעם היהודי, שתרם כה רבות לתרבות האנושית; חזון המסוגל לראות את הנס הגדול שבהישגים יוצאי הדופן של מדינת היהודים הצעירה, שטרם מלאו לה שישים שנה; חזון המבוסס על לימוד מהעבר רווי הסבל של העם; חזון המסוגל להבדיל בין אמת לשקר - האמת על קיומו הנצחי של העם היהודי וזכותו הבלתי ניתנת לערעור על ארצו ההיסטורית, לעומת השקר הגס על זכותם כביכול של הערבים על ארץ ישראל, אף שמעולם לא הייתה כאן מדינה ערבית כלשהי, ועל עם פלסטיני שכלל לא היה קיים לפני 50 שנה.

 

החזון הזה אינו מילים גבוהות, אלא מצע רוחני, ערכי וחברתי, עליו גדלו ילדי ישראל אלפי שנים ועליו גם קמה מדינת ישראל. זהו אינו חזון דתי של חזרה בתשובה, אלא חזון לאומי של עם הטרוגני, בו דתיים וחילוניים מאוחדים לנוכח האתגרים והסכנות העומדים בפני עמם. לנוכח חוסר המעש ואובדן הדרך הניבט מכל עבר, חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו את ערכי היסוד והחזון העתיק - אלה לא נולדו אתמול בתוכנית ריאליטי כלשהי, הם אינם עוד ספין יחצני של פוליטיקאי ואף לא "כייפיים ונעימים"; הם פשוט ערכי אמת נצחיים, שהיוו את התשתית האידיאולוגית עליה חיו ומתו אלפים רבים. חסרונם הניכר הוא העומד ביסוד הכאוס הנוכחי בו אנו מצויים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים