אטרקציה תיירותית מעוותת: הילד השותק מפנום פן

יש רגעים בהם אתה משתתק, נאלם דום מבפנים, אל מול מצוקה שלא תתואר. בכמעט 30 שנות נסיעות באסיה, אפריקה, מרכז ודרום אמריקה ראיתי הרבה מראות קשים, הייתי בלא מעט מקומות פגועים על ידי מלחמות או אסונות. והלב, לא רק שהוא לא נאטם, להיפך. החיים המבגרים אותך הופכים מפגשים כאלה ליותר טראומטיים וסוחטים נפשית.

בשנות ה-70 וה-80 במסעות הלוך ושוב להודו, פגשתי הרבה חולי צרעת ולא מעט קבצנים. חלקם מכורח הנסיבות הקיומיות אבל לא מעט כ"מקצוע". היו ביניהם כאלו שהוטלו בגופם מומים כדי להתקבל למעגל מבקשי הנדבות. אחר כך, ואינני יודע בדיוק מתי, זה נאסר על פי חוק, הם הלכו ונעלמו או נותרו מיותמים ליד מקדשים ואתרי עלייה לרגל.

אחד המראות שנחקקו עמוק בזכרוני היה ילד כבן שמונה על מדרגות מקדש בחבל אוריסה, שבמזרח הודו. אולי בעיר פורי אולי בעיר בהובאנשוואר. על חלק גופו העליון הייתה מעין חולצה לבנה רכוסה עם שרוך. חלקו התחתון היה חשוף ולא היה לו איבר מין. הוא ישב פשוק רגליים, צוחק. הייתה לו שם קשית נעוצה להשתנה.

אינני יודע אם הוא היה שייך להיג'רה, אותה קאסטה של טראנסווסטיטים זכרים, שחלקם נולדים עם אברי מין לא מפותחים. כל מה שאני זוכר זה את אותו הרגע של ראיית הדבר שלא מן הראוי שיהיה, שמעורר חמלה אבל גורם לשיתוק שגם ניסיון עיתונאי לא בהכרח משחרר.

לראות את הבייבי

אותו דבר חוויתי בביקור האחרון שלי בקמבודיה. ובקמבודיה יש הרבה חסרי ישע, ועניים מרודים, וקבצנים, וחסרי גפיים כתוצאה מאותם מוקשים שממשיכים להתפוצץ בכל יום במקום אחר ומטילים מומים לאינסוף.

זה היה יום חג בעיר הבירה פנום פן. שלושה ימים של פסטיבל המים שמושך

 עשרות אלפי חוגגים מכל רחבי המדינה, הבאים לחזות במאות הסירות הארוכות המתחרות בנהר. מאות דוכנים היו פזורים לאורך המקונג. הלכתי, כמו כולם, לאורך הטיילת, מסתכל על הסירות המתחרות שבמים ועל האנשים שלאורך החוף. פה ושם עצרתי לצלם ומישהו שאל אותי לפתע, ובאנגלית: did you see the baby? (ראית את התינוק?).

בתוך שורת הדוכנים, על משטח עץ, שכב הילד הפגוע ביותר שאי פעם ראיתי. קודם כל ראיתי את הראש הגדול שלו, שגדל לצד אחד בצורה אנומלית. קשה היה להבחין בתוי פנים שכן עורו מתוח עד להתפקע. אחר כך הבחנתי בגוף הקטן חסר הישע, ובמיוחד ביד ימין שאצבעותיה נעו כמעט מבלי להפסיק.

אמו הניחה על מצחו מטלית. היא גם התכופפה ולחשה לו דברים. אחד מהצופים התכופף ושלח יד כאילו לחפש אוזן והאם הרחיקה את היד במהירות ובהחלטיות. הצופים הוציאו שטרות כסף והיא אספה אותם. אני צילמתי. נעמדתי על יד דוכן של בקבוקי שתייה. המוכר, בחור צעיר, זז כדי שאוכל לצלם. שאלתי אותו אם התינוק מדבר, והוא ענה שלא. מישהו אחר אמר שהוא בן חמש וכשהוא היה בן שנתיים כתבו עליו בעיתון של פנום פן.

רק כשקרבתי את הזום ראיתי עוד פרטים, וככל שראיתי יותר, התמלאתי בחמלה. זה היה כל כך מזעזע, ההצגה שלו לראווה. הביטוי הבוטה ביותר הוא "פריק שואו". אבל איזו ברירה יש לאם כזאת? אינני יודע. בקמבודיה יש יותר ארגוני סיוע מאשר בכל מקום אחר באזור ובפנום פן יש בית חולים לילדים של הרופא השווצרי ד"ר ביט ריכנר, שנחשב מופת ודוגמה. איך זה קורה? אין לי תשובות. אני רק יודע שהמראה שיתק כל חוש שיש בי.

כמו כל אחד מהקהל החולף הוצאתי שטר, כזה שהעלה חיוך על פני האם בגלל צבעו הירוק, אבל שמילא אותי בושה.