בסוף אני חולה לבד, בחזרה בבית אמא
אנחנו מבלים יחד כל רגע פנוי מאז שהכרנו (מסתכם בשעתיים ערות פחות או יותר), חיים לנו חיים כאילו משותפים, כאילו עם עתיד, ואז בום, מחלת ילדות אחת קטנה והכל מתפוצץ. הוא לא טוב בטלפונים, אני מצורעת אז הוא לא יכול לראות אותי. ואני תוהה אם הוא היה קיים אי פעם או שדמיינתי את כל זה
חזרת? זה כל כך ניינטיז מלמלה בהלם מועצת האופנה שבתוך ראשי.
הרופא גיחך בחביבות, אמר שהוא לא ראה דבר כזה כבר 40 שנה והוסיף שאני מהווה כרגע סכנה לגברים שלא נדבקו בחזרת בתור ילדים כיוון שחזרת יכולה לגרום עקרות.
"אני אמנם לא בטוחה אם זה חכם לתת לי להתרבות, אבל אולי הוא ירצה", גמגמתי משהו על החבר, והרופא הרגיע אותי שחזרת זה אמנם מדבק, אבל הסיכויים לעקרות הם נמוכים, ובכל מקרה זה קורה בדרך כלל באשך אחד - ולרוב הגברים יש שניים כאלה.
החבר מצא את המידע הזה מרגיע מאוד. גם החבר'ה מהעבודה. למען האמת, שקלתי לבוא לעבודה רק בשביל הסיכוי שאצליח לעקר אחד מהם, אבל בסופו של דבר החלטתי שיש שם כמה שדווקא מגיע להם להתרבות. וכך מצאתי את עצמי בדרכי חזרה לבית אמי, שהפך למושבת מצורעים מאולתרת עד לרגע בו לא אהווה סכנה לחברה בפרט ולאנושות בכלל. אז הנה אני, כעבור שלושה ימים, מצילה אלפי ילדים שטרם נולדו, אבל יוצאת לאט לאט מדעתי.
שמישהו יירה בי לפני שאני מתחילה לעשות מקרמה
זה לא הוגן. אחד מהקטעים הכיפיים במערכת יחסים אמור להיות לא להיות לבד גם כשחולים. והנה אני כאן, לבד בפרובינציה, מקבלת כל שעה ביקורים, אוכל מרוסק ועצות מוזרות מסבתא, והבקשה של העורכת שאכתוב טור על רווקה חולה בבית אמה זה הדבר הכי קרוב ליחסים או סימפטיה שאני מקבלת. שמישהו יירה בי לפני שאני מתחילה לעשות מקרמה.
אני שונאת אותו. שונאת אותו מקרב לב. אני יודעת, הוא בחור טוב, הוא לא עשה לי שום דבר רע, נהפוך הוא, אבל אני שונאת אותו מקרב לב. אנחנו מבלים יחד כל רגע פנוי מאז שהכרנו (מסתכם בשעתיים ערות פחות או יותר), חיים לנו חיים כאילו משותפים, כאילו עם עתיד, ואז בום, מחלת ילדות אחת קטנה והכל מתפוצץ. הוא לא טוב בטלפונים, אני מצורעת אז הוא לא יכול לראות אותי. הכל סבבה, הכל נכון, אבל בסופו של דבר אני לבד בבית אמא, תוהה אם הוא היה קיים אי פעם או שדמיינתי את כל זה.
ופתאום הכל נראה לי מזוייף, מומצא, כאילו כל כך רציתי קשר שהפכתי את הקשר הזה למשהו שהוא לא, שדילגתי על עשרה שלבים כי אני כבר רוצה להיות במקום הזה בו גם אם אהיה חולה, גם אם אהיה מדבקת, הבית שאחזור אליו יהיה הבית שלי, שלנו, לא הבית של אמא. פתאום נדמה לי שאולי כל האהבה המהירה הזאת היא לא נכונה, שאולי אני רצה מהר כל כך אל הביחד כי אני פוחדת להיות לבד.
פתאום אני רוצה שהוא יהיה כאן, לצידי, שיקשיב לכל השטויות חסרות הביטחון שעוברות לי בראש, יתייחס אליהן ברצינות, אולי יהיה עצוב קצת בגללי, אולי יגיד לי שהוא אוהב אותי, אולי לא יגיד לי שום דבר רק יחבק אותי ואני אדע שאנחנו באמת יחד ושזה לא הולך להיגמר בקרוב. אבל הוא לא כאן, ובשלב הזה כל עוד הוא לא לידי קשה לי לזכור, קשה לי להאמין שאני כבר לא לבד.
הייתי רוצה להגיד לו שאני צריכה אותו, שאני רוצה שיהיה קצת לידי, שיזכיר לי, שקשה לי להיות לבד, שאני מפחדת שזה יגמר, אבל אני לא עושה את זה. זורקת הערות ציניות, משחקת אותה קוּל, משחקת אותה לא מתגעגעת, משחקת אותה אחת שלא אכפת לה להיות לבד, תוהה למה הוא לא מתקשר. המחלה תעבור, הכל יהיה בסדר, דבר לא יראה כלפי חוץ, הכל ימשיך כשהיה.
ובשבוע הבא (הייטקיסט בנזונה), הוא נוסע לחו"ל.
לפנייה לכתב/ת 
