כל הכבוד לאמא של רועיקי!
היא יושבת במשרד וצופה דרך המחשב ברועי שאוכל ערימת ממתקים במקום עוף ואורז. ועוד בסלון! איזה מזל שהיא היתה שם כדי לראות מה הוא עושה. בעצם, היא לא היתה שם. אז למה, בעצם, היא צריכה לפלוש לפרטיות שלו? ולמה נראה לנו הגיוני לפזר מצלמות בגן ולצפות בילדים מהעבודה? לאריאנה מלמד אין סיבות בעד. רק הרבה סיבות נגד
אמא של רועי מצטרפת להמוני הורים שמברכים על התקנת מצלמות-מעקב בגני הילדים של הטף שלהם. גם להורים שמאמינים בחובתם של בתי הספר להתקין כאלה, כמו
ולמה לא, בעצם: אותו עיקרון שמאפשר לאתר מטפלת שמטלטלת תינוק ולהביאה לדין, אותה זמינות טכנולוגית, אותן חרדות הוריות ואותה תחושת אשם עמומה שאיננו נוכחים די הצורך להבטיח את שלומם של הילדים – והנה, את כל אלה אפשר לפתור בקלות, אפילו בתשלומים.
ההשגחה האלוהית
"והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", יכול ההורה המשקיע לומר לעצמו, אם הוא מכיר את המשפט המצוין בספר בראשית בו אלוהים מבטיח ליעקב כל מיני הפתעות בעת שהוא חולם על סולם מלאכים. כהד ממקום אחר, בפליאה גדולה, שואל מחבר מזמור קל"ט בתהילים את בוראו – "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח?", והתשובה היא, כמובן, שאי אפשר: האמונה בכוחו של מבט-על אלוהי טוב ומיטיב, אבל גם בוחן כליות ולב היא יסוד חיוני של המונותאיזם – אבל לא של יחסי הורים וילדים, ולא של יחסים בין בני-תרבות בכלל.ברגע אחד בחייהם, כשהם עדיין זעירים ופגיעים ונזקקים לכל החמלה והדאגה שבעולם, הם ייעלמו לראשונה מטווח הראייה שלכם. התגובה המיידית תהיה מופע של חרדה. קרוב לודאי שתמצאו אותם מצחקקים מתחת לשמיכה בפאתי החדר, מתחת למפת שולחן. מחבואים הוא המשחק הראשון בו יגלו בשמחה כי הם זקוקים למבט החומל והמנחם - אבל זקוקים גם לחופש ממנו. ללא חירות כזאת, איך יידעו מהי פרטיות? איך יידעו לצאת למסעות הגילויים הגדולים שלהם בחדר ובחצר ובשביל המוביל אל מעבר לטווח המבט?
זכותם של ילדים לפרטיות איננה מובנת מאליה, והיא גם חדשה יחסית בנוף זכויות האדם האופנתיות. כשהייתי ילדה, נהוג היה שדודים טובים יניפו אותי באוויר בלי לשאול אותי אם זה מה שאני רוצה ואחר כך יצבטו את לחיי מתוך חיבה טהורה. דור ההורים שלי לא האמין שמותר לילדים לסגור את דלת חדרם בפני מבוגרים ולחוות חירות זעירה כשירצו. דווקא כשנדמה שלילד כבר מותר ליצור מרחב מוגן סביב גופו, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לפלוש אל המרחב הזה באמצעות המבט החודר-כל וגם לשכנע את עצמנו שאנחנו עושים את זה לטובתו של הילד. אבל מה אנחנו עושים שם, בעצם?
לפקח ללא גבול
המקרה היחיד בו הייתי משאירה את ילדי בחסות מצלמת מעקב הוא זה של התינוק-עם-המטפלת. מי שנאלץ לאפסן את ילדיו בחסותם של זרים גמורים, אפילו מצויידים בהמלצות, איננו יכול אולי להרשות לעצמו את מידת האמון הנחוצה לכך או את התחושה האופטימית שאין בעולם אנשים שיעזו להתעלל בתינוק. אבל בהמשך חייהם אנחנו הרי מסכימים שיהיו מופקעים לפרקי זמן הולכים ומתארכים ממבטינו: בגיל הגן ומאוחר יותר, נוכל להמשיך לשכנע את עצמנו שמדובר בדאגה לבטיחותם, אבל במקרה הטוב זה יהיה תירוץ לחוסר-יכולתנו להיפרד מהם, לשאיפתנו לחקות את המבט האלוהי. במקרה הטוב פחות, זה יהיה תרגום טכנולוגי לרצון ולאפשרות לשלוט ולפקח ללא גבול.
כשמתקינים מצלמה בגן ילדים, כשהורה צופה במתרחש מרחוק, הרי אין לו יכולת מעשית להועיל במקרי חירום. לעומת זאת, יש בידו הכוח לחולל נזקים לא קטנים: אפילו צוות עובדים שמסכים לנוכחותה של המצלמה יודה, שבמוקדם או במאוחר נוכחותה משפיעה על ההתנהגות כלפי הטף, על טון הדיבור והמחוות הפיזיות, אפילו על עצם תכנון הפעילות כך שתישא חן בעיני המתבונן הבוגר, על חשבונו של הטף. עוד בטרם הבינו שיש שם מצלמה, הילדים הופכים לסטטיסטים, הוריהם למציצים – ואני עדיין מחפשת את העקרון שמכוחו מותר לנו להציץ גם לחייהם של ילדים אחרים שנקלעו במקרה לטווח המצלמה. טרם מצאתי.
גננת, שימי לב, אמא מסתכלת! צילום: ויז'ואל/פוטוס
אבל הורים שתומכים במעקב אינם מחפשים עיקרון כזה. הם מבקשים לעצמם את המבט רק כאמצעי של שליטה. ייתכן שקראו את 1984 וייתכן שלא. מכל מקום, החרדה מפני "האח הגדול" שמבטו הרנדומלי פלש לכל חדר ודאי מוכרת להם. אולי גם תחושת אי-הנוחות ממצלמות מעקב ציבוריות ומוצדקות לגמרי, כמו גם ממצלמות במקום העבודה, עליהן עדיין אפשר לקיים דיונים לוהטים של בעד ונגד. כאן פני הדברים שונים, יתרצו: במיוחד בבית הספר, שם יש לשקול את הצורך של ילדים בפרטיות לעומת החשש מפני מעשי אלימות, וונדליזם וסתם סירובים של יום יום להישמע להוראות.
לאלה אני רוצה לומר שהם עושים לעצמם חיים קלים מדי. נוכחותה של המצלמה איננה מחנכת. היא מפחידה. בכוחה למנוע אולי חלק מן הצרות שיתרגשו על ילדיכם במערכת החינוך, אבל במחיר של אבדן כבודם העצמי של הילדים הללו, במחיר אובדן הכבוד שהם זכאים לו מכם ופגיעה הרסנית באמון הבסיסי ביניכם לבינם – אמון שבלעדיו לא יגדלו להיות בוגרים נותני-אמון, כאלה שמסוגלים לנהל יחסים תקינים עם סביבתם גם ללא פחד וגם ללא פיקוח.
איפה הגבול?
מי שמתרגל לפיקוח מצולם על ילד, כדאי שישאל את עצמו כבר עתה, מה הצעד הבא: להצמיד לו מכשיר GPS לרגל כשהוא רוכב על אופניו ונעלם מעיניכם בעיקול השביל? להתקין מצלמה נסתרת בחדר שלו ולדעת בדיוק כיצד הטמין מתחת למזרן שלו אוצרות קטנים שלא רצה שתדעו על קיומם? ומתי מפסיקים, אם בכלל – שכן המעקב כה יעיל והפיקוח כה נוח, אז למה להפסיק?
המצלמה המתעדת אנשים באשר יהיו לצרכי שליטה ופיקוח היא המצאה חדשה יחסית. הרעיון ישן הרבה יותר. ג'רמי בנטאם, פילוסוף אנגלי ומומחה גדול בתורת המשפט, קרא לו פנאופטיקון, רואה-כל. בסוף המאה השמונה עשרה טרם חלמו על מצלמות, אבל כבר ידעו לתכנן מבנה ארכיטקטוני סבוך סביב יכולותיה של העין האנושית. בנטאם אפילו מימן הקמה של מבנה כזה בעצמו: מי שעומד במרכזו יראה כל מה שמתרחש בכל פינה. הפינות והתאים יועדו לאסירים, כמובן.
בשעתו, הרעיון היה מהפכני מדי ויקר מדי ליישום במערכת הכליאה הבריטית, אבל עם חלוף הזמן, קמו בעולם כמה מתקני כליאה המבוססים על העיקרון הזה. היום הם כבר מיותרים. מצלמות בבתי הכלא הן אכן אמצעי נוח לפיקוח שמוביל לענישה במקרה שהכללים מופרים. מי שמאמין בכל לב בזכותו להביט כך בילד, צריך לשאול את עצמו גם מה עשה הילד הזה, שמגיע לו להיות אסיר של המבט. רועיקי, כדאי שנזכור, בסך הכל רצה קצת גלידה.
