הברנז'אים הצעירים

בראשית היתה שירלי טמפל המתולתלת, שקיפצה בצעדי סטפס קטנטנים על המסך הגדול של אמריקה. אחר כך הגיעה דרו ברימור המתוקה שהתמכרה לסמים עוד לפני הבת מצווה, ואז הגיח מקולי קולקין המנג'ס שהוכיח לעולם שגם קטין יכול להיות מולטי מיליונר. מאז אפשר למצוא אותם בכל סרט וסדרה אמריקאית, את הילדים המנוזלים שגונבים את ההצגה. תשאלו את האחיות אולסן שבנו אימפריה כלכלית מלמלמל בטלוויזיה בגיל אפס. לנו היו את קאיפו כהן מ"הקיץ של אביה" ואת בן ציון מסדרת "אבא גנוב" הלא נגמרת, ומאז הארץ שקטה. רותם אבוהב הפכה לאשה, רהב מ"רק בישראל" הלכה לבית הספר ומשה איבגי השתלט על הקולנוע ישראלי, עד שהשנה הילדים כבשו אותו מידיו, והפכו שוב לסוג של קמע הפקתי. יש לך ילד בסרט? יש לך באזז ו/או מועמדות לאוסקר.  

בדרך לקנטינה. מימין: אלון, דקל, עידו, תומר וטס (צילום: דביר כחלון) 

על שלוש חבילות במבה, ארבע ביסלי גריל ושני בקבוקי קולה שחוסלו אחרי חמש דקות, כינסנו חמישה ילדי פלא, שכל מה שעניין אותם זה לאכול במסעדת קנטינה, כמו המבוגרים. אחר הצהריים בחברת ילדי הקולנוע הנוכחיים חושף את העובדה

אצל הילדים, כמו המבוגרים, יש המון תובנות, לא מעט רכילויות והרבה ניים דרופינג. כמו אצל המבוגרים גם פה יש את "הברנזא'י", "האיכותי", "זה שהכל קרה לו במקרה", "החלטוריסט" ו"הפוזאיסט". מי זה מי? לשיקולכם. קבלו את דקל עדין (14) מרחובות שמשתתף ב"אביבה אהובתי", וברזומה שלו הופעה ב"פרשת השבוע" כבן של מנשה נוי וקרן מור, וזכייה בפרס שחקן השנה של האקדמיה על דרמת הטלוויזיה "עד מדינה"; טס השילוני (12) מתל אביב, שמשתתפת בסרט "הדברים שמאחורי השמש", שעליו היתה מועמדת בפרס שחקנית המשנה לאוסקר הישראלי; עידו פורט (12) מרמת השרון, שחקן הסרט "מכתבים לאמריקה", לצד רמי הויברגר, שהצטלם לאחרונה לצידו של אלפרד מולינה ("צופן דה וינצ'י") לסרט ההוליוודי "הבוגד הקטן", המבוסס על ספרו של עמוס עוז, "פנתר במרתף"; תומר שטיינהוף (14) ממכבים שהפציע בבכורה בסרט "אדמה משוגעת", שאולי עוד ייצג אותנו באוסקר, ואלון ליס, (15), ממבשרת ציון, כוכב הסרט "גיבורים קטנים".

שלום, ילדים. או שבעצם אני צריך לקרוא לכם "נערים ונערות", או "שחקנים צעירים". מה אתם מעדיפים?

טס: "אתה יכול לקרוא לנו ילדים, זה בסדר. אנחנו צעירים".

אלון: "אני בן 15 אבל נראה לי שזה עדיין נחשב ילד".

עידו: "יו, באתי מה זה מורעב. כבר נגמר הביסלי. יש עוד?".

יש במבה.

עידו: "אבל בא לי ביסלי. שאבנו את הכל, אה?".

תכף אני אביא לך עוד במבה, אבל קודם בואו נתחיל בתחילת הקריירה המשחקית שלכם. איך הכל התחיל?

דקל: "יום אחד ראיתי את אלי יצפאן בטלוויזיה והוא היה נורא מצחיק, והחלטתי שאני רוצה להצחיק כמוהו. נרשמתי בכיתה ד' לבימת הנוער ברחובות, הם שלחו אותי לאודישן לסרט 'עד מדינה', ומשם הכל התגלגל".

אלון: "אצלי זה קרה במקרה. רקדתי ברייקדאנס והשתתפתי עם חברים בתוכנית 'בראבו'. אחרי התוכנית באה אליי המפיקה ושאלה אם מעניין אותי להשתתף בסרט חדש, אז הלכתי לאודישן והתקבלתי ל'גיבורים קטנים'. אבל אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות שחקן".

תומר: "גם אני לא יודע אם אני רוצה להיות שחקן. בינתיים אני זורם עם זה. ל'אדמה משוגעת' הגעתי אחרי חצי שנה בחוג משחק. אם יהיו עוד תפקידים אז יהיו, ואם לא, אז לא".

טס: "אצלי בבית אחותי לומדת משחק ואחי השתתף בסרט 'חלומו של הנרי' בתור הבן של מנשה נוי, אז בגלל שראיתי אותם משחקים רציתי גם".

ואת רוצה להמשיך עם זה?

"אני חולמת להיות מנכ"ל חברת טבע, אבל אם לא תהיה לי ברירה אז אני אפרוש ואלך למשחק".

תומר: "אני רוצה להיות טייס קרב".

דקל: "אם אני לא אהיה שחקן, אני אהיה מלצר".

תן לי לגלות לך סוד. גם אם תהיה שחקן, תהיה מלצר. עידו, אולי תעזוב את האוכל ותספר לנו איך הכל התחיל אצלך?

עידו: "כשהייתי בן ארבע היו לי בגן שתי ילדות שהיו בסוכנות של לבנה חכים ושמעתי שמחפשים ילדים לסוכנות שלה".

בגיל ארבע?

"כן. מה אתה מתפלא?".

לא יודע, בגיל ארבע רוצים לשחק בארגז חול, לא לעשות סרטים באורך מלא.

"אמרו לי שמחפשים ילדים, אז הלכתי להירשם אצלה עד שהתקבלתי לכל מיני דברים".

זה נשמע כאילו ההורים שלך עודדו אותך בגיל צעיר, שלא לומר דחפו אותך לזה.

"אני לא זוכר איך זה התחיל. האמת שזה לא הכי מעניין אותי בעולם. ההורים שלי לוקחים אותי לפעמים לאודישנים, ואם אני מתקבל, אז סבבה. אבל נראה לי שכמו אלון, אני לא אמשיך עם זה".

למה לא?

"כי זה מקצוע מאוד קשה. קורעים את התחת, עובדים 12 שעות ובסוף היום מגיעים הביתה גמורים וצריכים ללמוד טקסט חדש למחר. חוץ מזה, אתה יכול שנה לעבוד ממש טוב ולעשות כסף ואחר כך אתה יכול כמה שנים לא לעבוד בכלל".

ולמה חוסר היציבות של המקצוע מטריד אותך בגילך הפעוט? יש לך משכנתה על הראש?

"לא יודע. אני רק יודע שזה מקצוע לא יציב".

טס: "להיות שחקן זאת עבודה מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית, ובגלל זה יש שחקנים שלוקחים כל עבודה שנותנים להם ומתפשרים על מה שהם עושים. זה לא כיף להתפשר".

דקל: "יש שחקנים שלא מתפשרים ועושים רק מה שהם אוהבים".

טס: "אולי בהוליווד. יש לי בכיתה ילדה שמשחקת במלא מלא דברים, וכמעט לא באה לבית ספר בגלל זה. היא כל הזמן מותשת ועייפה. אני לא חושבת שככה אני ארצה לחיות כשאני אהיה גדולה".

אלון: "אבל את יכולה גם להיות מותשת מעבודה במשרד מעפן שתעבדי בו מ־07:00 בבוקר עד 20:00 בערב".

טס: "במשרד לפחות אתה יכול לישון".

אני לא יודע באיזה משרד ההורים שלך עובדים, אבל במשרדים שאני מכיר, אנשים לא ישנים בצהריים.

טס: "לא משנה. אני רוצה חיים נורמליים".

שלא תהיה אי הבנה

דור השחקנים הצעירים שהולך וצומח מול עינינו, אומנם מתעניין באינטרנט, סקייטבורד, טלוויזיה ונינט כמו כל ילד נורמלי אחר, אבל כבר בקי היטב בהבדל שבין להיות משה איבגי, גל זייד, גילה אלמגור ואיילת זורר לבין להיות נינט טייב, יהודה לוי או משתתף ב"כוכב נולד". 

כדי שלא ננפץ כאן את התדמית של "כמה כיף להיות שחקן", בוא נתמקד במה שטוב במקצוע הזה. מה היתרון בלהיות שחקן צעיר?

טס: "כיף לפגוש אנשים מפורסמים שהופכים להיות חברים שלך. אני למשל שיחקתי עם טלי שרון ואנחנו היום בקשר ממש טוב ומדברות מלא בטלפון".

בת כמה היא?

"היא תהיה בת 28 ואני בת 12".

ועל מה אשה בת 28 מדברת עם ילדה בת 12? היא התייעצה איתך אם להיפרד מעפר שכטר?

"כן. היא סיפרה לי על זה ועשיתי לה מצגת במחשב שרואים לב שבור ומלא אנשים בוכים ליד התמונות של עפר וטלי".

וזה ממש עזר להם.

"נכון. אבל היה לה אחר כך חבר ממש חמוד בשם אילן, שגם עובד בברנז'ה. גם איתו אני בקשר".

דקל: "אולי לא כדאי שתספרי את זה בעיתון".

מה קרה, דקל, הפכת להיות ייצוגי כמו המבוגרים? עוד שנייה היחצנית שלך תתקשר ותבקש לראות את הכתבה לפני שהיא יורדת לדפוס.

"לא נראה לי שצריך לספר הכל, למרות שגם לי יצא לפגוש מפורסמים בכל מיני טקסים. אני למשל ממש מעריץ את אסי דיין והוא עבר לידי באוסקר. ממש התרגשתי".

טס: "אסי דיין הוא חבר שלי. אחרי שהוא קיבל את הפרס על שחקן השנה, הוא שאל אותי 'חמודה, את רוצה את הפסל? הוא אחלה מחזיק ניירות', ואז הוא ניסה למכור את זה לאנשים במאה דולר. אני גם מכירה את אורי סבג שהוא מפיק ידוע ששולח אותי להמון אודישנים, ואת המלהקת אורית אזולאי, שאחותי היתה עם הבת שלה בכיתה, ואת המלהקת אסתר קלינג, שהיא יותר חברה של אמא, אבל גם אני מדברת איתה".

אלון: "את משתלטת על כל הברנז'ה".

דקל: "זה נחמד לפגוש מפורסמים, אבל זה לא קורה הרבה וסך הכל יש יותר ילדים שמציקים בגלל שאתה מפורסם. בבית ספר שלי יש כל מיני ערסים שאמרו לי 'אתה משחק מה זה גרוע'".

טס: "יו, ככה דיברו אליך?".

דקל: "מלא".

טס: "איזה חצופים".

עידו: "זה סתם מקנאה. עברתי עכשיו לחטיבה לכיתה חדשה ואני משתדל לא לדבר על העבודה שלי כדי שלא יציקו לי".

טס: "אצלי כולם מפרגנים ומתלהבים, ופעם צילמו עליי כתבה לערוץ 2 בבית ספר, וכולם באו וצעקו 'היא תהיה שחקנית גדולה'".

דקל: "זה בגלל שאת גרה בתל אביב. בתל אביב יש יותר פתיחות לשחקנים".

תומר: "גם אצלי מפרגנים מלא ילדים. אפילו כאלה שלומדים בי"ב" .

אלון: "אני נסעתי לא מזמן לפסטיבל סרטים בגרמניה וזה היה ממש שווה. הבעיה מתחילה כשהפרטיות נעלמת, כמו למשל מה שקורה ליהודה לוי ולנינט. זה ממש לא נראה לי כיף".

זה לפחות עוזר לשפר את המעמד החברתי מול הבנות או בנים?

דקל: "בכיתה ו' היתה לי אהבה ראשונה...".

בכיתה ו'?

דקל: "כן. מה הבעיה?".

לא יודע. נראה לי גיל צעיר ל"אהבה".

טס: "לי כבר היתה בכיתה ד'".

דקל: "בקיצור, היינו חברים שבועיים, היתה לה בת מצווה והיא רצתה לרקוד סלואו עם כל הבנים, ולא הסכמתי, אז היא אמרה לי שאני קנאי ונפרדה ממני. ואז באו אליי כל מיני חברים שאמרו לי שהיא היתה איתי רק בגלל שאני מפורסם, ובגלל שאני אשיג לה עבודה בדוגמנות".

את המשך הכתבה תוכלו למצוא בגיליון"פנאי פלוס" החדש