שלום עכשיו עם סוריה
נוכח תופי המלחמה והאתגר האיראני, ראוי לאמץ את המלצתו של ראש אמ"ן ולבחון ברצינות את האופציה הסורית
מלחמת לבנון השנייה והמציאות הקשה בזירה הפלסטינית עוררו מחדש את שאלת המדיניות הנדרשת מול סוריה. אולמרט הצהיר אמנם נחרצות שהגולן הוא חלק בלתי-נפרד מישראל, וגם כשני-שלישים מהציבור לא מאמינים באפשרות לשלום עם אסד. אולם שהנחת העבודה העדכנית של צה"ל היא שסוריה וחיזבאללה עלולות לפתוח במלחמה בקיץ 2007, מחובתנו לנסות ולהגיע במהירות להסכם שלום עם דמשק.
מלחמת הקיץ בלבנון רק חידדה את הסיכונים שבעימות אפשרי. היא חשפה לא מעט מחולשות ישראל, בעיקר בכל הקשור ב"מודוס אופרנדי" של צה"ל; בעוצמת ההרתעה הישראלית; וביכולת המוגבלת-יחסית של העורף להתנהל לאורך זמן תחת ירי רקטות. אסד למד ודאי את הלקחים ויודע לזהות את היתרונות שיהיו לסוריה בהתמודדות עימה: צבאו אינו צריך לתקוף אווירית בעומק ישראל וגם לא להבקיע ברמה; אם רק ישכיל להפעיל את המערך הרקטי והטילי שלו לעומק, כי אז יוכל להוריד את החוסן החברתי הישראלי לסף נמוך מאוד - וליהנות מההשלכות הצפויות מכך על תוצאות המלחמה.
האלטרנטיבה לשלום תהיה תמיד מלחמה כואבת שאסונה כפול: מחד, קורבנות מיותרים רבים, שבמציאות הפוסט-הירואית הנוכחית, הופכת יותר ויותר לבלתי-נסבלת בחברה הישראלית. הקושי לספוג קורבנות השתקף היטב במלחמה האחרונה, ויהיה כאין ואפס מול הצפוי בעימות עם סוריה. מאידך, אם חלילה תפרוץ מלחמה, ממילא יגיעו הצדדים בסיומה לשולחן המו"מ, סביבו הם יכולים לשבת כבר כעת ולחסוך סיוט מיותר.
ישראל הצליחה לנהל את המלחמה האחרונה בלבנון בתנאים אופטימאליים, עם תמיכת המערכת הבינלאומית ומרבית העולם הערבי, שציפו להצלחת צה"ל ורמיסת חיזבאללה. לא זה יהיה המקרה בנסיבות של התלקחות מלחמה עם סוריה: העולם יהיה מסויג ויותיר לישראל חבל התנהלות קצר; העולם הערבי-איסלאמי יתמוך בסוריה, נוכח התעקשותה של ישראל שלא להרים את כפפת הקריאה של אסד לחזור לשולחן הדיונים; וקשה להניח שמלחמה כזו תסתיים באופן שיצור יתרון או עמדת מיקוח מדינית טובה יותר לישראל
דמשק מצויה כיום בעמדת חולשה יחסית: עוצמת השלטון מוגבלת; המציאות הכלכלית בעייתית; הצבא מסוגל אמנם לאתגר את ישראל, אך לא זכה לתהליכי מודרניזציה כצבאות ערביים אחרים. סוריה לא תוותר על חזרה מלאה לגבולות 1967, אך לא צפויה לעורר תביעות חדשות. חשוב גם לזכור את הניסיון החיובי מהתנהגותה מאז הפרדת הכוחות ב-1974: היא מקפידה לשמור על מחויבותה המוחלטת להסכמים, מה שמאפשר מידת ביטחון שאם הסכם שלום ייחתם, הוא גם יישמר. גם ההתנסות מההסכמים עם מצרים וירדן מצביע על עמידות לאורך זמן ותועלת אסטרטגית רבה, בכלל זה בעיתות של משבר אזורי ("שלום הגליל", שתי האינתיפאדות והמלחמה האחרונה בלבנון). כאשר הסכם כזה יושג, הוא יפוקח ויישמר בקפידה על-ידי הקהילה הבינלאומית, שתראה בו אבן ראשה חשובה בהתמודדותה עם איראן.
חגורת ביטחון אזורית
הסכם ישראלי-סורי יהווה מענה חיוני למציאות אזורית קשה אליה נקלעה ישראל בעת האחרונה: התייצבותה של הנהגה איראנית קיצונית, המאיימת על קיום ישראל; נחישות האחרונה להשלים תהליך התגרענות; הרחבת ההשפעה השיעית באזור; פסיעות ראשונות של ארצות-הברית בכיוון יציאה מעיראק; והחשש להקמתה מחדש של "חזית מזרחית", שתשוב ותאיים על ישראל. כל אלה מחייבים בדחיפות את חיזוק הגוש הערבי-סוני המתון יחסית, ובאמצעותו - בניית "חגורת ביטחון" סביב ישראל: בצד מצרים וירדן, סוריה הינה חולייה חשובה מאד להשלמת שרשרת כזו.
סוריה תהיה כנראה אגואיסטית ואינטרסנטית לענייניה: הסכם עם ישראל, שישביע את רצונה, יאפשר לה ליהנות מתמיכה מדינית-כלכלית-צבאית של וושינגטון והמערב, "פיתוי" שיצמצם את מידת מחויבותה מול טהרן ויכתיב לה התנהגות ביטחונית מרוסנת. עוד קודם לכך תוכל דמשק "שלומית" לשמש אפיק הידברות עקיף מול טהרן וכלי עזר להרגעת משברים.
חזרה לשולחן המשא ומתן עם סוריה תתרום משמעותית בארבעה מישורים נוספים בהקשר הלבנוני: מניעת התמוטטות המשטר, שנקלע לאחרונה למשבר ממשלתי ומאוים על-ידי שרשרת הרציחות הפוליטיות הבלתי נגמרת; החלשה נוספת במעמדו של נסראללה; חיזוק ההסדר שנרקם לאחרונה בגבול ישראל; והבאתו של ראש הממשלה סניורה לשלחן הדיונים עם ישראל, להסדרה מהירה של הסכם גם עם לבנון ("שניים בכרטיס אחד").
ובעניין הפלסטיני: גם אם תקום שם בקרוב ממשלת אחדות לאומית, קשה לראות כיצד ניתן יהיה להתקדם בחזית מדינית זו במהירות. אולם התקדמות באפיק הישראלי-סורי עשויה לדחוף את ההנהגה הפלסטינית להסדר מול ישראל, כדי שלא להישאר מבודדת מאחור. זאת, אולי גם תוך גילויים מפתיעים של גמישות.
הסדר ישראלי-סורי יתרום להרגעה כוללת של האזור ולחיזוק המשטרים בקהיר וברבת-עמון, שישראל חפצה ביקרם. הצטרפות סוריה להסדר עם ישראל תקטין את ההשפעה השלילית של ה"רחוב" המצרי-ירדני, המתנגד לשלום "חם" עם ישראל. כך, מעגל השלום יתמסד ויתחזק.
סרבני שלום? אנחנו?
אי-אפשר גם להתעלם מהשינוי המתרחש בארצות-הברית: ניצחון הדמוקרטים בבחירות לשני בתי הקונגרס; כניסת בוש לשלהי הקדנציה הנשיאותית השנייה; וההמלצה הצפויה של ועדת בייקר-המילטון להידבר עם סוריה - כל אלה עשויים בכל זאת להביא לשינוי בהתייחסות לדמשק. אם אלו הנסיבות, מוטב שישראל תתמוך ותוביל את המגמה - ולא תיגרר אחריה.
כשוושינגטון בפנים, כל הסדר עם סוריה יחייבה לפנות את מפקדות ארגוני הטרור הפלסטיניים, להפסיק את הזרמת הנשק לחיזבאללה ולסגור הרמטית את גבולה המזרחי לתנועה דו-צדדית של גורמי ואמצעי טרור המופעלים נגד מטרות אמריקניות ומקומיות בעיראק. אם כך יוסדר, יהיה בדברים הישג משמעותי וחשוב לעולם החופשי (ואם לא - אונוס הכישלון יונח על כתפי סוריה בלבד).
ולבסוף: לכל אורך ההיסטוריה שלה, שמה ישראל עצמה כמדינה שוחרת שלום. ככזו, אסור לה אפילו להיראות כסרבנית לאפשרות כזו. לכן, על ממשלתה להיאחז בכל בדל של סיכוי. הגעה להסכם עם סוריה, לא כל שכן השלמת הסדר כולל עם המדינות הערביות, תאפשר סוף-סוף להפנות משאבים פנימה ולתקן את הנדרש בתחום החברתי-כלכלי.
רתיעתו של אולמרט מלהיענות לפניותיו של אסד אינה במקומה: אל יצפה לתמורות או לתרומות מצד סוריה לפני תחילת התהליך. יש להקשיב לדמשק באופן בלתי אמצעי, וגם אם המו"מ עמה יקרטע בשלבים שונים - לא בהכרח יכביר הדבר סיכוני מלחמה, שהרי גם 15 שנות התנהלות מדינית עקרה בין הצדדים לא הביאה לכך. השיח עם אסד לא יכשיר את השרצים היושבים בדמשק (משעל ומרעיו) ואין לראות בו מתן לגיטימציה למדינות אירופה להסיר את החרם מהחמאס. לכן, מול נשיא אמריקני הרואה בסוריה מכשול לממשל סניורה, מול מזכירת מדינה הרואה בה ארץ מסוכנת, מול ראש המוסד המעריך שאין היא בשלה להסדר - חייבים להעדיף את המלצת ראש אמ"ן, המצדד בהידברות מיידית. הצגת המלצתו כהתערבות לא ראויה של גורם צבאי בהליך פוליטי היא אולי נכונה, אך היא גם תירוץ רע כדי להתחמק מלהביט במראה המדינית, הממליצה: לכו על זה!
תא"ל (מיל') ד"ר יוסי בן-ארי מילא תפקידים בכירים בקהילת המודיעין. המאמר נכתב לקראת כנס של קרן ברל כצנלסון בנושא "האופציה הסורית"
מומלצים
