חירפון טרום לידה: בהלת הקניות
שלום, קוראים לי ליאת ואני קורבן אופנה. וגם עוד מעט אמא. וזה לא מפריע לי לדרוש כמו ילדה קטנה (וגם לקבל!) את העגלה הכי כוסית בשוק, שעולה כמו משכורת שלמה של כמה אנשים. אז נכון, יש ילדים רעבים באפריקה, אבל אני הריונית ומותר לי הכול!
אח... המוצי (כאילו, תודו שהיה ברור שהפאנטש הוא לא באמת אישה. למרות שההריון עושה כל מיני חשקים מיניים אלו ואחרים...). העגלה הכי הורסת בסביבה.
הכוסית שלי פוגשת את האב-לעתיד
אבל הייתה רק בעיה קטנה. ממש פצפונת. משהו שולי, שידעתי שיכול להקפיץ את הפיוזים של האב-לעתיד. המחיר (אהמ... מדובר בסכום של 4 ספרות. ואם כבר מדברים על הספרה 4, היא מופיעה עוד פעם בהקשר הזה. כלומר, בתחילת המספר...).וכמו שצפיתי, אכן נפתחה חזית. בהתחלה הוא רק צחק. כל כך חזק עד שחשבתי לרגע שאולי זה עבר לי חלק והולכים לקנות את העגלה שאני חולמת עליה כבר ימים. מסתבר שהוא צחק עלי. ממש לא איתי. היה נראה לו כל כך מופרך להוציא סכום כזה על עגלה, שהוא לא האמין שאני אשכרה שוקלת את זה.
המוצי והדיזל בקרב על הבעל
אז חייכתי. בפנים כבר התחילה להתנגן מוזיקת המלחמה. צריך להתחיל לתכנן את הקרב, חשבתי. לבנות אסטרטגיה. אני חייבת להצליח לשכנע אותו. נכנסתי לאיזה אמוק בלתי מוסבר לגבי העגלה הזו וידעתי שלא אירגע עד שהיא תהיה שלי. ממש כמו ג'ינס הדיזל ההוא שקניתי ב-700 שקל ("ולבשת פעם אחת"! שמעתי אותו משלים לי את המשפט מהמטבח. איזה מצחיק הוא, יא אללה. כאילו שזה אותו דבר...).
האסטרטגיה הפרטית שלי כללה המון את המילה "בטיחות" על כל הטיותיה (טיפ קטן – מילת הקסם להורה בפוטנציה), הורדת סקרי בטיחות (שוב המילה הזו) מהאינטרנט (ויוה למנועי החיפוש), עשיית מיני דוקטורט בתורת השלדה-גלגלים מוקצפים וחלקים נלווים (הלוואי שהייתי כזו יסודית בלימודים שלי) ובקיצור – גייסתי את כל יכולות הדיבייט שלי.
רגע, רגע, אתן שעושות לי עכשיו פרצוף של "נו זאתי, עוד מתלהבת" ו"יש אנשים רעבים באפריקה וזו שוקלת לזרוק 4000 שקל על עגלה". אני מודה! פיתחתי סוג של דפיקות-הריונית. רצון בלתי נשלט "לאבזר" את העוברונצ'יק ב-יפה ביותר/טוב ביותר/ב... נו טוב, הבנתן ת'כוונה - כל מה שאפשר לשייך לו את המילה "יותר".
ויש גם מוסר השכל (לא שהוא חשוב)
ואין פה שום קריאה להיגיון, כי אני יודעת, יש עגלות משובחות ובטיחותיות שעולות פחות. הרבה פחות. אבל אני רוצה! (וכן, אני מודעת לטון הילדותי שמתלווה לאמירה הזו) ונכון שקצת מותר לי להתעקש, כי בכל זאת אני היא זו שסוחבת אותו 9 חודשים בבטן? וגם קצת מותר לי כי הסבים/סבתות הבטיחו ש"העגלה עלינו" וגם כי היא פשוט כזו כוסית? (ואני מבקשת שתתאפקו עם טוקבקים שליליים כי האבא-לעתיד קורא פה וחסר שתשכנעו אותו לרדת מזה...).
ועכשיו ברצינות – ככל שמתקרב מועד הלידה אני מגלה שמחלת "תינוקססוריז" (תינוק+אקססוריז. אני יודעת שקלטתם, רק מוודאה...). הולכת ומחמירה. אותה מחלה איומה ונוראה שגורמת לך (הריונית טרייה) לבטל כל מחשבה הגיונית ולהתהלך משל החלילן מ"שילב" מנגן לך במשרוקית של המובייל. כאילו כל ההחלטות השקולות של לפני כמה חודשים ("אני? ממש לא מתכוונת להשתולל עם קניות", "מה, יש לי אלף חברות עם תינוקות. זו תעביר לי את המיטה, זו את הבגדים וזו את העגלה") - פשוט נגוזות אט אט אל עבר איזה חור שחור ואפל, כאילו לא היו שם מעולם.
אני מניחה שאת הלקח (אם יש כזה) אלמד אחרי מעשה. ממש כמו אחרי החתונה. שם נדמה לך כי עיצוב המפית והכוס וגודל תוספת ירקות השורש הם הדבר הכי חשוב. אבל מה שבעצם הכי משנה הם החיים שאחרי ה-5 שעות האלו.
גילוי נאות: את השורה וחצי הקודמות כתבתי כדי שיהיה פה איזשהו נמשל. אני עדיין קונה את המוצי!
- ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
