"אתם חושבים שעכשיו המדינה לוקחת אחריות?"

הדי הפקרת העורף האזרחי במלחמת לבנון השנייה, כך נדמה, שככו מיד עם תום המלחמה, לכל היותר הוחלפו באובססיית החיטוט בכשלי צה"ל ובגל התפטרויות הגנרלים. אבל כ-50 ארגונים חברתיים יהודיים וערבים, מקומיים וארציים, הלוקחים חלק בפרויקט "כוכב הצפון" שמוביל ארגון "שתיל", זוכרים היטב את המקלטים המוזנחים, הקשישים הרעבים והחולים שהופקרו לגורלם. מאז תום המלחמה הם עוקבים אחר התממשות ההבטחות לשיקום ופיתוח הצפון, וממשיכים להתריע על הסיבות שהביאו להתמוטטות הרשויות האזרחיות.

השבוע החלו ארגוני הפרויקט בסדרת שימועים שסופם משפט ציבורי שיעסוק בכשלי הטיפול בעורף. במהלך השימועים יינתנו עדויות וייאספו תצהירים של אזרחים על תיפקוד הרשויות בזמן המלחמה ואחריה, ולבסוף ייכתב דוח מסכם שיוגש בין היתר למבקר המדינה. לפניכם עיקרי העדויות שניתנו במסגרת השימוע הראשון, שנערך בחיפה בפני פרופ' נעמי חזן, פרופ' בוטרוס אבו-מאנה, פרופ' פרנסיס רדאי והח"כית לשעבר גילה פינקלשטיין. בשבועות הקרובים ערוץ המעורבות של ynet יביא את עיקרי העדויות שיוצגו בשימועים שיתקיימו בנצרת, קרית-שמונה וצפת.  

"ממה שראיתי במהלך המלחמה ואחרי המלחמה, אני רואה את הבעיות בטיפול בקהילת יוצאי אתיופיה בכמה רמות. במהלך המלחמה ברמה האינפורמטיבית וברמה של מתן שירותים, ואחרי המלחמה במתן שירותים של טיפול בטראומה ועוד. רוב האתיופים גרים בשכונות מצוקה שאין בהן מקלטים, וכדי להגיע למקלט הם היו צריכים בעצם ללכת כחמש דקות. בין ההתרעה לנפילה עברו דקה או שתי דקות והם לא היו מספיקים להגיע, אז הם העדיפו להישאר בתוך הבתים או בחדר המדרגות, שגם הוא היה חשוף לפגיעות.

"הם לא ידעו את זה כיוון שלא דאגו לבדוק שהם באמת מבינים את ההוראות. לאותם אנשים הגעתי דרך שיחות טלפון וביקורים, אמרתי להם שחדר המדרגות הוא לא מקום מוגן, שהם צריכים לחפש מרחב אחר - אותו כמובן חיפשתי ביחד איתם. מבחינת השירותים אני רוצה להגיד שהקהילה הרגישה, למרות שחלק אולי

 לא אמרו את זה בצורה בוטה, שהיא אוכלוסייה של סוג ב'. כל השירותים, כמו למשל חלוקת המזון והתרופות, לא הגיעו אליהם בכלל.

"במלחמה הצלחנו להשיג תקציב כדי לפנות כמה משפחות לירושלים, וכל עוד פינינו אותם יחד עם התא המשפחתי, האינטימיות היתה מאוד חשובה להם, הכל הסתדר. כשאמרנו להם 'או.קיי, תם הזמן, התקציב שהקציבו לנו נגמר', הם לא רצו לחזור. הם אמרו 'בבקשה, מצדנו לישון לא משנה איפה, רק אל תחזירו אותנו'. היינו צריכים להפעיל קשרים בשביל לקבל אישור לפנות אותם לניצנים, וכששאלנו אותם אם הם מוכנים ללכת לכפר האוהלים והם הבינו באילו תנאים מדובר, זה נורא הפחיד אותם. הם אמרו 'אנחנו מעדיפים לחזור הביתה, עם כל הכאב ועם כל הטראומה'. הפחיד אותם להיות יותר במקום כל-כך פתוח עם כל-כך הרבה אנשים, והם העדיפו לחזור.

"אחרי המלחמה נתקלנו בבעיות של טראומה שלא טופלו. מדובר במשפחות שאפילו לא יודעות שהילדים עברו טראומה, ותוך כדי שדיברנו איתן היינו צריכים להסביר להן מה זאת טראומה בכלל. יש למשל ילדים גדולים, בני 11 או 12, שמרטיבים במיטה וההורים לא ידעו איך לתרגם את זה ומה לעשות עם זה. צריך להכניס לקהילה אנשי מקצוע שמבינים את התרבות, שמבינים את השפה, כדי להסביר למשפחות מה הן עברו. זה לא שחסר כוח אדם, רק שהממשלה צריכה לקחת אחריות ולהתחיל להפעיל את אותם אנשי מקצוע שיעשו את העבודה שלהם, ולממן אותם כמובן. כרגע אין בעצם טיפול הולם לקהילה שלנו".

"עם תחילת המלחמה התחלנו לקבל ב"מטה מאבק הנכים" פניות מחברים עם בעיות של מחסור בתרופות, של פחד, של מקלטים לא נגישים או היעדר ממ"ד. בהמשך פתחנו מרכז לציבור כשהבנו שלא רק לחברים שלנו יש בעיות שהמדינה לא מטפלת בהן, שרשויות הרווחה נעלמו. דאגנו לאנשים לכל מה שהיה צריך. מדובר על תרופות, אוכל ומאות משפחות שפינינו, כולל לבתי מלון. לא פינינו רק את הנכה עצמו אלא את כל המשפחה הגרעינית שגרה איתו בבית. אני עצמי נסעתי לא פעם כדי להסיע אנשים מקרית-שמונה, מצפת, מחצור הגלילית, להביא להם אוכל או תרופות מצילות חיים, תרופות שמחזיקות אנשים בחיים. לא היה לאנשים איפה לקנות אותן. הכל פשוט קרס.

"צריך לדעת שלכל נכה, בעל מוגבלות או צרכים מיוחדים, יש בעיה מעצם זה שמראש הסביבה לא נגישה לו. הוא לא יכול לצאת לרחוב, ללכת לקנות אוכל את התרופות שלו, והוא גם לא יכול לברוח מהקטיושה ולתפוס מחסה. אני חייב לציין שלא פעם כשנסעתי עם האוטו שלי להביא לאנשים ציוד ולפנות אותם, ישבתי במכונית מפוחד כי בדיוק היתה נפילת קטיושות. אתה שומע את הבומים ואומר 'טוב, זה לא יקרה לי, אני מקווה'.

"לא פינינו רק נכים פיזית. נכה פיזית אולי לא יכול לרדת למקלט, וברוב המקרים המקלט גם לא נגיש, צריך לרדת אליו במדרגות או שהוא מרוחק, אבל הבעיה הלא פחות חמורה היא של נכי הנפש. ברגע שכל המערך התומך שלהם מסביב קרס לא היה להם למי לפנות. הם ישבו לבד בבית, וזה גרוע לא פחות מבן אדם שיושב בכיסא גלגלים בבית, וגם אותם פינינו.

"כל התהליך הזה התגלגל, אתה לא מקים אופרציה כזאת ביום אחד. צריך להתחיל לאסוף תרומות, זה כסף גדול, לא סכומים שיש לנו בכיס. אני חייב להגיד שאפילו אנשי הרווחה שעוד נשארו בצפון היו מפנים אלינו אנשים כי לא היה להם שום פיתרון בשטח. הסיבה לכך שהרשויות קרסו היא כי העובדים קודם כל רצו לברוח. ברגע שלא הכריחו אותם בעזרת החוק, למשל הכרזה על מלחמה והפעלת חוק שעת חירום, הם נמלטו. אני לא אומר שכולם ברחו, ועם מעט אנשי הרווחה שנשארו אנחנו עבדנו.

"אבל אם אתם חושבים שעכשיו המדינה לוקחת אחריות על הנכים שנפגעו - אתם טועים. יש אנשים שעדיין יושבים בחרדות ולא יודעים מה יקרה מחר. כל הזמן אומרים להם 'המלחמה הבאה היא מחר בבוקר', זה פחות או יותר זה מה שכתוב בעיתון. אנשים חרדים והם לא יודעים מה לעשות. לא בנו להם בחודשיים שחלפו ממ"ד וגם לא יבנו להם בחודשיים שיחלפו ממ"ד, וגם לא ינגישו את המקלט הקרוב. כמות הפתרונות הקיימת בכלל לא עונה לכמות האוכלוסייה שזקוקה להם".

"אני מרגיש קצת לא נוח. אנחנו כביכול מתכנסים כאן כדי לגבש מעין סדרה של המלצות לממשלה על-מנת שנהיה מוכנים למלחמה הבאה, וזה הדבר האחרון שאני רוצה. אם הממשלה תרגיש שאנחנו כל-כך מוכנים, אולי זה ידחוף אותם קצת יותר מהר לצאת למלחמה. זה מצב מאוד מגוחך. מה שהייתי רוצה באמת הוא שלא נהיה מוכנים למלחמה הבאה, שנסרב להיות חלק מהחזית. אני לא חזית ולא רוצה להיות חזית. אני לא רוצה להעמיד את עצמי, את הסובבים אותי, את היקרים לי, כחלק מהמשחק הזה. מוכנים או לא מוכנים, בירייה הבאה אני מתפנה, לוקח את הפקעלך ועוזב את המקום כמה שיותר רחוק.

"אנחנו היינו חלק מאותה אוכלוסייה מבוהלת, המבולבלת על-ידי הוראות ארעיות שניסו להרגיע אותנו ולשמור על שגרת החיים. הרי לא נעים להראות לאויב שהמלחמה כבר לא בקרית-שמונה, שהיא כבר בחיפה ובקריות, עם מאות אלפי תושבים שלא מסוגלים לשמור על שגרת החיים. פגעו בנו, חבר'ה, פגעו בנו. וזה מה שלא רצינו להראות. אנחנו על גופנו היינו צריכים להוכיח 'לא, לא פגעו בנו. הנה, אנחנו הולכים לעבודה'. חלק מאיתנו הלכו לעבודה בגלל שלא ידענו באותם הימים מה יקרה עם מקום העבודה. חלק מאיתנו הלכו לעבודה כי לא ידענו אם נקבל משכורת. ואז היינו שומעים את פטפוטי פקידי האוצר שעושים חשבונות כמה זה עולה לקופת המדינה. זה מה שאנחנו שווים בעיניהם.

"ב-23.7 נפל טיל על ביתי ואחרי המלחמה עברנו את הטיפול של מס רכוש, סחבת מורטת עצבים ומיותרת בעיניי. ואז, באיזשהו יום אחד בהיר, הגיעה הוראה מלמעלה לשמאי שטיפל בתיק שלנו, לאחר שבמשך שלושה שבועות לא הצלחנו

 להשיג אותו, 'היום אתה מטפל בתיק וסוגר איתם'. מה זאת אומרת סוגר איתם? זאת אומרת שהוא יציע סכום שנהיה מוכנים לחתום עליו.

"כשהגענו לפגישה נפתח דיון בין נציגת מס רכוש לבין אותו שמאי, שמועסק על-ידי מס רכוש, על הקריטריונים שהם יפעילו. בפגישה גיליתי שיש שני סוגים של קריטריונים במקרה של פיצוי על תכולת הבית. הראשון הוא החזרת מצב לקדמותו. בואו ניקח דוגמה קונקרטית: היה לי מקרר של 500 סמ"ק בבית, שקנינו לפני 10 שנים. כמה שווה היום מקרר כזה? 1,500 שקל? 1,000 שקל? 700 שקל? זה סוג אחד של פיצוי. הגישה היותר נדיבה היא זאת שמדברת על 'בוא ניתן חדש תמורת ישן'. וזה אומר שהיום מקרר תוצרת הארץ, כמו המקרר שלי היה, שווה 5,000 עד 6,000 שקל. וזה מה שאני למדתי: אנחנו יצאנו טוב מהעניין. קיבלנו את הערך של המוצרים לפי קריטריון של מוצר חדש תמורת ישן.

"בסופו של דבר אין לי טענות, אבל מה שמציק לי בכל הסיפור הזה הוא שאני יודע ששני הקריטריונים קיימים ושהם הופעלו במקרים מסוימים. כל ועדת חקירה תעלה על אפליה לא רק בין יהודים וערבים ובין עולים חדשים לוותיקים. אני לא יודע מי קבע את הקריטריון הזה ומי מפקח על השימוש בקריטריונים השונים. לפי איזה כללים הם נקבעו בכלל? אני רק יודע שהחלשים, ולא חשוב אם הם יהודים או ערבים, עולים חדשים או שייכים לעדות מסוימות, נדפקו על-ידי המדיניות של מס רכוש שמנסה לחסוך לקופת המדינה".

"כאזרח העיר חיפה רציתי לדבר על כל המחסורים שהיו לנו. ארבעה מקלטים יש באזור שבו אני גר אבל העירייה לא דאגה לפתוח אותם ולהכין אותם לציבור. בן אדם רוצה לגשת למקלט, קשיש, והמקלט רחוק 150 מטר או 200 מטר. ילד יכול לרוץ, הצעיר יכול לרוץ, יכול לקפוץ מעל בור. אבל בן אדם כמוני, ועוד יותר מבוגר, בזמן לחץ הוא יכול לעבור? הוא נופל. המקלט היחיד היה מאוד מוזנח, בייחוד המים. מים של כמה שנים מחכים בברז שיבואו לשתות אותם. לא היה תחליף למים, לא היה אוויר צח, לא היו שולחנות לאנשים, משחקים שהילדים לפחות יוכלו להעביר את הזמן. אני רואה במקלטים אחרים, לא רוצה להגיד איפה, שנכנסים וממש מרגישים מועדון.

"כמו לכל הזקנים גם לנו לא היו ארוחות חמות, לא ראינו את זה. עזרה ראשונה, לא ראינו את זה. כל השירותים סגורים, מלוכלכים. אתה דופק על הקיר, לא שומעים. יש הבטחות אבל אנחנו מוזנחים. דווקא הזקנים. סגרו לנו את המועדון, אמרו 'לכו הביתה'. הלכנו הביתה. אנחנו 60 זוגות במועדון, ארבעה ימים לפני גמר המלחמה הרימו טלפון לאחראי ואמרו 'תוציאו לנו 24 זוגות שנשלח אותם לירושלים, שני לילות ושלושה ימים'. ריבונו של עולם, איזה 24 זוגות מ-60 זוגות ייקח הבן אדם הזה? לא עשו לו עוול? ככה זה צריך להיות?

"לא ביקרתי במועדונים של הידידים שלי היהודים. אבל אני יודע מחבר'ה שלי שהלכו לבקר איזה תנאים היו שם. אצל החבר'ה שלנו היהודים יש כל מיני משחקים, יש מכונות תפירה, כל מיני דברים שיעבירו את היום. אנחנו אין לנו שום דבר. למה אנחנו מוזנחים, לא בשמים ולא על האדמה היינו. אנחנו היינו מחכים לפגז שיבוא, נגיד לו אהלן וסהלן. אולי נספיק אולי לא. מי יודע? סגרו לנו את המועדון וכל-אחד נשאר בבית שלו. שום דבר לא ראינו, לא דוב ולא יער.

"לא ביקשתי עזרה. לא רוצה עזרה. אלוהים נתן לי להישאר וישר חזרתי לשנת 1948, שאז על יד הבית שלי בבירעם ירד הפגז, ואמרתי 'אני חוזר לזמן הילדות'. הצלחתי להוציא את הנכדים והילדים מכל חיפה לגמרי ועלה לי הון תועפות להוציא אותם לאילת, ארבע משפחות. את אשתי שלחתי לאחותה באוסטריה ואני נשארתי בבית. עזבתי פעם אחת בית, כשיצאתי מבירעם, היום אני אצא מהבית - מאיפה אני יודע שהשלטון לא יביא איזה עולה חדש?

"אני לא בא כאן לבכות מולכם שלא קיבלתי, ברוך השם יש לי. אבל יש עוד אנשים. איפה היו האנשים האלו, שדוגלים בשוויון ובחיים ובדו-קיום בחיפה? אנחנו לא ראינו את זה ולא הרגשנו בדו-קיום. אנחנו בדו-קיום לשלם את המסים, אבל לקבל את הזכויות אנחנו לא מקבלים. אני רציתי דבר אחד והוא שהשלטון המקומי יתייחס לכולנו כמו שאבא מתייחס לכל הילדים שיש לו. לא להסתכל לזה כן, לזה לא. הממשלה, היא רחוקה מאיתנו. השלטון המקומי הוא הממשלה, הוא היה צריך להסתכל עלינו כולנו. כולנו בני איברהים, צריך להסתכל עלינו כאחד, אבל לא בעיתונות אלא במציאות".  

"אני אם חד-הורית לארבעה ילדים, הגדול ביניהם בן 18 וחצי, הקטנה עוד מעט בת חמש. ילדיי הקטנים סבלו מחרדה נוראית. עם כל אזעקה שהיתה, כל טיל שנפל, כל משהו קטן, אפילו סתם משאית שעברה ברחוב והשמיעה קול שנשמע כמו פיצוץ, הם התחילו לצעוק ולצרוח בצורה כזו שהיא בטח-ובטח לא נורמלית. גם אחרי הנפילות של הטילים, שנשמעו די חזקות אצלנו, הם התחילו לצעוק. מעבר לזה גם הם התחילו להטיל את השתן שלהם בבגדים, לפלוט צואה בבגדים, לא לאכול ולא לשתות. היתה ירידה דרסטית במשקל של כולם.

"לשכות הרווחה למיניהן התעלמו מאיתנו כל המלחמה, לא קיבלנו אפילו טלפון אחד. אולי תיאורטית עובדות הרווחה בחיפה טיפלו בפניות שונות, אבל מעשית אני לא ראיתי לא דבר ואפילו לא חצי דבר. גם הג"א, המשטרה, כל מיני אנשים, אף אחד לא הגיע לבדוק אם אנחנו חיים או מתים במקלטים. לשמחתי עוד איכשהו היה לנו מקלט למרות שהמצב שלו היה די גרוע, אבל להרבה תושבים מהשכונה שלנו

 לא היה מקלט ולא היה לאן לברוח. לצערי אחד האזרחים, שכן שלי מהבניין, נהרג ביום השני של המלחמה, טיל נפל ישירות על הרכב שלו. עד היום לפעמים אני שואלת את בני המשפחה שלו לשלומם, והם אומרים שאף אחד לא מתעניין בהם כמעט, למרות שהובטחו להם כל-כך הרבה דברים.

"כל ארבעת הילדים שלי בחרדה עד היום, כל-אחד לקח את זה למקום אחר. הבן הבכור שלי, שלומד בכיתה י"א, קיבל בשנה שעברה שלוש פעמים תלמיד מצטיין. השנה הוא ירד מציונים של 100 לציונים של 35. הוא כבר כמעט לא לומד, הוא לא רוצה ללמוד. הבת שלי אושפזה בבית-החולים הלל יפה בחדרה בזמן המלחמה אחרי שקיבלה זיהום. מעבר לזה היא הצטרכה לקבל טיפול פסיכולוגי די מעמיק. לצערי, רק כשהעלו אותי לשידור ברדיו חיפה בתוכנית "אמא עצבנית" לפני כמה ימים, רק אז קיבלתי את ההודעה שיתחילו לטפל בנו בימים הקרובים. החרדה לא עוברת לה. להפך, אני רואה שהיא מחמירה. היא והאח הקטן שלה, בן 11 עוד מעט, ישנים איתי במיטה, לא מוכנים לעזוב אותי. תוך כדי שנתם הם תופסים לי את הרגל, את היד או את הבגד, ולא מוכנים שאני אזוז מהמיטה אפילו לרגע.

"באופן אישי הרגשתי כל המלחמה הזו שאני מאד חזקה, הייתי צריכה לעטוף ארבעה ילדים ולא הרגשתי שלי יש צרכים בתקופה הזו. אבל איך שהפסיקה המלחמה, גם כשרציתי ללכת לישון, כל הזמן חלמתי שיש מלחמה, אזעקות ונפילות טילים. בוקר אחד שמעתי סירנה של משטרה בשכונה תוך כדי שינה ולי זה נשמע כמו אזעקות. רצתי לחלון לראות מה קורה שם, ראיתי אנשים רצים אז הבנתי שזה אזעקה. ששוב פעם יש לנו מלחמה. רוב הלילות אני לא הולכת לישון מהפחד לחלום את כל החלומות, מהפחד שתהיה מלחמה ואני לא אספיק להעיר את כל הילדים ולטפל בהם". 

• לאתר פרויקט "כוכב הצפון" הכולל ריכוז עדויות מהמלחמה לחצו כאן